האם הרופאים בלידה נגדי ?

מאת : לימור לוי אוסמי

24 בנובמבר 2012 | 38 תגובות

בית החולים, ומחלקת יולדות בפרט, נחווה בתחושה הפנימית שלי כמקום שבו אני נמצאת חסרת אונים אל מול צוות רפואי שנגדי, כבעל אינטרסים שונים משלי, כמקום שבו אני צריכה לצאת למאבק על זכויותיי כיולדת. איך אפשר להגיע ללידה דרוכה ככה ?

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

אני קוראת עכשיו את הכתבה המרתקת של נעמי דרום ב'הארץ' על החלוצה האקטיביסטית בנושא לידה, ג'נט בלסקס (כותבת הספר הידוע 'לידה פעילה'), ונזכרת בתחושות שעלו בי לפני הלידה. אני טורחת לשבת ולכתוב אותן, כי אולי עוד נשים מרגישות כמוני ומרגיש לי חשוב לבטא את זה החוצה.

ההריון של נוגה היה עבורי מסע מאוד מרגש של הקשבה לגוף ולתחושות שעולות ממנו, מסע של תנועה יחד עם מה שהגוף מבטא, הזוי ככל שזה יכול להישמע. הרגשתי כמו קונכייה, נמצאת בעיקר בעולם של ביני ובין עצמי ורגישה בעוצמות מאוד מדויקות למה שמתרחש בגוף. הרגשתי בצורה מאוד חזקה קשר לתחושות של הגוף ולדברים שעולים מבפנים, מין תחושה כזאת שקשה לי לתאר, אבל זו חוויה מיוחדת ומרתקת.

כחלק ממסע ההריון הרגשי הזה הזה, לקראת סופו, בחודש השמיני, הרגשתי שפחדים גדולים מדיי מתחילים להיות חלק נכבד בתוכי ושאני כבר צריכה שותפה מנוסה יותר להקשבה במסע הזה, שותפה שאדע שאני יכולה להיות איתה כמו שאני, ושתאהב אותי גם ככה. בחרתי בחברה שלי, שהיא גם דולה ואישה מהממת (רונית ויגודסקי), לפגישות מסודרות של הקשבה ומתן תשומת לב לצרכים ולפחדים שהיו בי, מתוך אמונה שמתן תשומת לב והנכחה (נוכחות, קיום, ביטוי) שלהן, תיצור תחושה חדשה וטובה יותר.

היה פחד וגם חוסר רצון 'להתעסק' עם זה, עם הפחדים האלה, אבל גם היתה תחושה שלא יהיה לי טוב להגיע ככה ללידה, מהמון סיבות.

איך כל זה קשור לכתבה שקראתי היום ? כי תשומת לב והקשבה לאחד הפחדים שהיו בי, הובילו להבנה שיש בי פחד ללדת בבית חולים. דיברור של הפחד הזה הוביל לכך שבית החולים, ומחלקת יולדות בפרט, נחווה בתחושה הפנימית שלי כמקום שבו אני נמצאת חסרת אונים אל מול צוות רפואי שנגדי, כבעל אינטרסים שונים משלי. הדימוי שעלה בי הוא שאני דבר קטן וחסר כוח אל מול משהו גדול, לבן, מרוחק, קר, מנוכר, שנמצא מולי ונותן לי תחושה שהוא היודע ואני לא יודעת, שהוא נגדי ולא איתי, שהוא ייעשה בי מה שהוא רוצה ולי לא יהיו הכוחות לעמוד מולו, ושאצטרך להיות במצב של מלחמה וכוננות באחד הרגעים הקשים והפגיעים ביותר בחיי. עצם המחשבה והמפגש עם התחושה הזו התישה אותי ודיכאה אותי כאחד.

 

כעסתי על עצמי על הבחירה ללדת בבית החולים. אם את מרגישה שבית החולים, המואר, הקר והמנוכר הוא לא טוב בשבילך, אז למה ללדת בבית חולים ? למה אין לך את האומץ ללדת בבית ? למה את לא סומכת על הגוף שתהליך הלידה יוביל את עצמו למקום שבו הוא צריך להיות, למקום טוב ובריא ? יהיה לך כל כך כיף ללדת בבית, במקום הנוח והמוכר, עם נשים שתוכלי לבחור ולהכיר מראש, נשים שיעטפו אותך באהבה ותדענה את הצרכים שלך, עם שירותים ומקלחת שקרובים ונגישים לך, עם כדור פיזיו מנופח ובגודל שלך, עם קירות שאת כבר יודעת איך להישען עליהם בזמן צירים, עם השמנים האתריים שאת אוהבת והמוזיקה שאת אוהבת. הרי את מכירה את הבית, מרגישה שם הכי בטוח ונעים וכיף ומחבק, אז למה לא בבית? למה אין לך את האומץ ? למה את לא הולכת עם התחושה הפנימית ? אלו קולות שהיו בי הלוך ושוב, הלוך ושוב. הרי אני חשופה למידע על לידות בית ויודעת ומרגישה שהן בטוחות. אז למה לא ?

הקשבה לקולות האלה הביאה לתובנה חדשה. הבנה שאני צריכה את אופציית האפידורל לידי והבנה שיש בי משהו שמרגיש שהוא כן רוצה ללדת לבית החולים. לא ידעתי בזמנו לדייק למה או מה זה ה'משהו' הזה, אבל היתה בי תחושה ברורה שאני רוצה ללדת בבית חולים. היה לי קשה להכיר בתחושה הזאת.

קבלה של התחושה הזאת שיש בי חלק דומיננטי שרוצה ללדת בבית חולים, יחד עם התחושה הלא נעימה שהיתה בי לגבי לידה כזו, הוביל אותי להרים טלפון למיילדת בבית החולים שבו רציתי ללדת, שהיא שכנה של המשפחה. התקשרתי אליה ואמרתי לה את כל מה שאני מרגישה. לא ממש ידעתי למה חשוב לי לדבר איתה, אבל ידעתי שזה מה שאני צריכה. השיחה איתה הרגיעה אותי וגרמה לי להרגיש שהיא איתי. היא הציעה לעלות מיוזמתה לבית החולים כשאלד, גם אם לא במשמרת שלה, אמרה שהצוות החדש בבית החולים הוא צעיר ואמפתי ומבין, ענתה לי על שאלות רבות שהיו לי ונתנה לי להרגיש שהיא איתי ולא נגדי. שיש שם מישהי בתוך הגוש האחיד שחוויתי, שנקרא 'צוות רפואי בבית החולים', שאיכפת לה באמת ושיכול להיות שהיא לא היחידה שכזאת.

באותם רגעים אישיים ופרטיים הרגשתי שאני לא פעילה אקטיביסטית למען זכויות של נשים ולא מעניין אותי המאבק החברתי לשיפור תנאי הלידה. הרגשתי אישה רגילה שנמצאת בהריון והולכת לקראת אחד הרגעים המשמעותיים בחייה, ומאוד מאוד חשוב לה לדעת שיש בבית החולים צוות רפואי שמחכה לה בזרועות פתוחות ואפילו… באהבה.

הרגשתי שממש חשוב לי לדעת שיש שם צוות שרוצה בעבורי חוויית לידה טובה, שחשוב לו איך שארגיש, שרוצה בטובתי, שאיכפת לו ממני. הרגשתי שעוזר לי לקבל בהבנה שהצוות הרפואי יוצר לפעמים פרקטיקות מעצבנות שמרגישות פוגעניות, לא בגלל שהוא מרגיש שהוא יכול לשלוט בגופי, אלא  בגלל שהוא מרגיש אחראי לבריאות שלי ושל העוברית שלי. שהוא רוצה שנצא מהלידה בשלום, בבריאות. עזר לי לנסות ולהבין את הצד השני, שחווה ומרגיש אבידות של עוברים ולא מוכן בשום פנים ואופן שהאסון הזה יקרה במשמרת שלו. במקום ניכור כלפי הצוות הרפואי, התחלתי להרגיש חמלה כלפיהם. חמלה כלפי תנאי העבודה שלהם, שלפעמים לא מאפשרים להם לראות את האישה שמאחורי החלוק, חמלה כלפי האסונות שהם פוגשים ביום יום, חמלה כלפי האחריות שהם מרגישים על הגוף שלנו, חמלה כלפי הרגש שלפעמים חסר שם בעבודה היומיומית הזאת..

באותם רגעים, רגע לפני הלידה, זה מאוד עזר לי. מאוד עזר לי להחליף את הביקורת בחמלה, עזר לי להבין שאולי יש סיכוי קטן שהדימוי שאני מדמה לעצמי הוא לא לגמרי מדויק ושיש גם נשים ואנשים טובים שם במחלקת היולדות, שרק רוצים ורוצות בטובתי.

 

במקום הזה, רגע לפני הלידה, הרגשתי את המחירים של מאבקים חברתיים צודקים ואת העודף שלפעמים מצטבר ולא מתנקז, את המחיר של מסרים חברתיים שאולי לפעמים לא מחלחלים טוב מספיק למטה. הרגשתי בגוף איך המאבק החברתי החשוב, שאני לגמרי בעדו ותומכת בו, על זכות האישה על גופה גם בלידה, המאבק על זכותנו  שהלידות שלנו תתקיימנה בתנאים טובים ומיטיבים יותר עם צוות רפואי אמפתי ורגיש יותר לצרכיהן של הנשים, מחבל ביכולת שלי ללדת בשלווה ובטוב.

זה מפחיד אותי. הרי יש מטרה ראויה וטובה שיש מקום להילחם בה, יש מציאות שיש לשנות אותה, זה ברור ומבחינתי אין כאן בכלל סימן שאלה על המאבק הזה. אבל מה בינתיים ? מה עד שזה יקרה ? איך נשים יכולות להגיע לחדר הלידה, במידה וזו ההחלטה המכובדת שלהן, בשלווה, בשקט ובשלום עם ליבן וגופן ולא דרוכות וקפוצות ככאלה שיוצאת למלחמה ? לא עשה לי טוב לדעת שאני הולכת ללידה כדי להיאבק שם על זכויותיי. זה עצר אותי, חנק אותי, גרם לי לא לרצות ללדת. והרי יש לי זכות ללדת בבית חולים.

ועולה בי השאלה- כרגע, כשזה המצב וזו המציאות הבית חולימית שעימה אנחנו מתמודדות, מה יכול לעזור ליולדות להגיע בטוב ללידות ? מה יכול לעזור ליולדות להגיע אופטימיות, רגועות ובטוחות ?

לאחר שחוויתי בגוף את הדריכות שהיתה בי לקראת הלידה, אל מול הרצון הגופני הפשוט והטבעי להתערסל בידיים בוטחות ואוהבות בלידה, אני מבינה שיש מחירים נפשיים וגופניים למאבק שלנו, בעיקר עבור נשים המאמינות בצידקת המאבק, אבל עדיין בוחרות ללדת בבית החולים.

אני משתפת שהרגשתי נטושה על ידי אחיותיי למאבק, בגלל התחושה שהיתה בי, שאם אני מאמינה בצידקת המאבק, אז ראוי או נכון או מתאים יותר שאלד בבית. הרגשתי שאם אני מרגישה שהמאבק לתנאי לידה טובים יותר מונח כנר לרגליי, אבל אני בוחרת בכל זאת ללדת בבית חולים, או בוחרת ללדת עם אפידורל, אז אני צריכה להתמודד עם הבחירה הזאת בעצמי ולהיות בגוב האריות בחדר הלידה לבדי, עם ההשלכות שאני מודעת אליהם. מין קול כזה שאומר: "בחרת ללדת בבית חולים, שאי בתוצאות של זה, אנחנו לא יכולות לעזור לך".

חשוב לי לשתף בזה, כי יש לי תחושה שאני לא היחידה שהרגישה או תרגיש ככה. חשוב לי לשתף בזה עכשיו, כשהזיכרון עדיין טרי, רגע לפני שיתעמעם ותחליף אותו הרוח הלוחמנית הרגילה. הייתי רוצה לשמוע איך אתן מרגישות או מבינות את הדברים וכיצד לדעתכן אפשר גם לבחור ללדת בבית חולים, גם להיות פעילה או בעלת מודעות לזכויות האישה בלידה וגם להגיע רגועה ושלווה ללידה.

מוזמנות להגיב כאן או לכתוב רשומות משלכן, שילחו אליי למייל medabrot.imahut@gmail.com

שלכן,

לימור, יוצרת האתר

אולי גם יעניין אותך:

מי גנב את הלידה שלי?/ ד"ר אומי לייסנר

על חופש הבחירה בלידה- האם את מממשת את זכות הבחירה שלך בלידה? / שירה דרוקר

לבחור מהבטן- האם את ממששת את זכות הבחירה שלך בלידה?/שירה דרוקר

המאבק על הזכות ללדת בבית הוא המאבק של כולנו/ שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

38 תגובות ל- “האם הרופאים בלידה נגדי ?”

  1. נעה שפר הגיב:

    תודה לימור על השיתוף.
    מהסיבות שכתבת אני חושבת שכ"כ חשוב שהמאבק יהיה על זכות הבחירה בלידה, ולא על שוויון זכויות ללידות הבית וכד'.
    באתר שלך אני מרגישה "בבית" כפי שאני, אך במרחבים דומים שעוסקים בזכויות נשים בלידה בהם לקחתי חלק, חשתי פחות "אמיצה" שלא הלכתי עד הסוף עם האמת שלי, מאחר ובחרתי ללדת בבי"ח.

    • תודה נעה, וגם את הרגשת דרוכה לקראת הלידה, כאחת שיוצאת למאבק על זכויותיה, כפי שאני הרגשתי ?

      • נעה שפר הגיב:

        הי לימור,
        ממשיכה מליל אמש…
        בראיה לאחור, אני חושבת שהצורך שלי לרצות ולמצוא חן (מה לעשות, אחת השריטות שלי) ריכך את התחושות הללו, ואולי אף את הרצונות הללו (במינימום התערבות ובשותפות המלאה שלי).
        לחדר הלידה הגעתי "חמושה" בדולה ובבן זוג תומך ומעורב. מראש ביקשתי מהם להיות ב"חזית", וכך היה. בפועל התקשיתי להתווכח, והדולה שלי לחשה לי באוזן מה לומר…
        אני רואה שהשתמשתי בביטויי מלחמה- חמושה, חזית. זה מעציב אותי.
        כמו כ, לאורך ההריון תכננתי לשוחח עם מיילדת שהכרתי, בחורה מקסימה. מעולם לא שוחחנו על הנושא הזה, ההיכרות שלנו היתה בקונטקסט אחר לגמרי. היום אני מבינה שבסופו של דבר נמנעתי מהשיחה איתה בעקבות החשש מעימות, איתה ועם ה"מערכת" כולה.
        לא יודעת אם עניתי על שאלתך… כך אני מבינה היום את שהיה.

        • יקירתי, טוב שהמשכת.
          זו כל כך לא שריטה אישית ! לא מכירה אישה אחת שלא חשוב לה למצוא חן בלידה, הרי אנחנו נתונות לחסדיהן וזה כל כך מפחיד שלא יאהבו אותנו כמו שאנחנו.
          נראה לי צורך כל כך טבעי שלא להיכנס למלחמות עם המערכת, בעיקר בזמן הכי רגיש בחיינו. הרצון שלנו הוא בעיקר להתערסל בידי מישהו..

  2. אילה לובל הגיב:

    מדהים לקרוא את מה שכתבת, לפעמים אנחנו כל כך עסוקות ב'מלחמות' שלנו שאנחנו לא באמת קשובות לעצמנו מה נכון ומתאים לנו, מה אנחנו רוצות כרגע בלי שום אידאולוגיות, אלא בפשטות.
    מאחלת לנו ולכל הנשים שתמיד נקשיב ללב..

  3. מיכל אלבז הגיב:

    הפתיע אותי סוף הטקסט. חשבתי שאת רק רוצה לספר על הדריכות שרצית להסיר ולהרגיע וכל הדרך שעשית זאת. ואז הגעתי לסוף, בו אמרת שלמרות שאת נאבקת עבור משהו את רוצה להרגיש שזה בסדר לבחור כאילו את ההפך, כאילו את בוגדת במטרה. או כך לפחות את מרגישה את המסר. אני מסכימה שזו הסכנה בלחימה. במאבק. יש בזה משהו כובל. לכאורה. גם שם יש סכנה לקונפורמיות. מצד אחד נשים נלחמות לתת חופש בחירה לנשים, מצד שני, אוי אם לא תבחרי את הדבר ה"נכון". צריך הרבה אומץ להודות בזה ולעמוד על זה. כמו שעשית. ועכשיו את יכולה להמשיך להלחם. אבל לך תהיה החמלה האמיתית כלפי נשים שלא בהכרח רוצות את החיבוק של המאבק.

    • מעניין, לא ראיתי את זה ככה.
      לא הרגשתי שזה פוגע במאבק, אבל הרגשתי שהמאבק פוגע בי.. שיש פער בין הצרכים והרצון לשינוי ברמה החברתית הגלובלית לבין הצרכים של האישה 'הקטנה' האינדבידואלית.
      כדי לשנות ברמה החברתית יש מקום לצאת כנגד המערכת. אבל אז, כיולדת שבוחרת ללדת בתוך המערכת, איך אני אמורה להרגיש עם הבחירה שלי ללדת שם ואיך אני יכולה להגיע רגועה ושלווה למקום שאני נלחמת בו ?

  4. יפעת הרץ הגיב:

    קוראת ומתאפקת לא לילל מיד. מתחברת מאוד. רק שאני בתחילת תחילתו של תהליך. לי אין אופציה ללדת בבית. אני לא יכולה לבחור. זה מסוכן לי ( לעובר שיהיה לי מתישהוא פחות)מבחינה בריאותית. תחושת חוסר האונים וחוסר היכולת שלי לבחור להתנתק מהמערכת הזו מבלבלת לצד הפחד הגדול והאכזבה שלי ממנה. בלידה של בכורי הייתי צריכה לגלות אסרטיביות מטורפת שהפריעה לי מאוד ללדת. זוגי חזר ואמר ששני האנשים היחידים בחדר שחשבו שאני יכולה ללדת היו הוא ואני. הרגשנו לבד ומול המערכת. סוממתי קשות לקראת סוף הלידה ללא אישורי ואני היום זוכרת בכאב את עצמי מתבדחת עם רופא שהרס לי את הלידה תוך כדי שהו תופר אותי ( תפרים גרועים ולא מקצועיים שהזיקו לי אחר כך).מיותר לציין שהוא אחד האנשים האחרונים שהייתי רוצה לחשוב על עצמי מתבדחת איתו. הפחד שלי הוא איפשהו בין פחד של טראומה לפחד שעולה בין לקראת כל סיטואציה שבה אני צופה חוסר אונים. אני מחוברת לחמלה כלפי אנשי חדר הלידה מאוד אבל היא לא מצליחה לפייס אותי או להרגיע אותי, להיפך, היא מלחיצה אותי יותר. אני מרגישה כאילו "הם" תקועים באין ברירה רגשי ומצבי ו"אני" הקורבן הפוטנציאלי לכוונות הטובות כל כך שיכולות בקלות לקחת ממני ולשבור בי שוב שברי נפש. חשבתי על הלוואה גדולה שתממן מיילדת ודולה כדי שיהיו "אנשים שלי" מוכרים ומיועדים לי, פנים מוכרות בתוך המערכת הניאונית הזו והמחשבה על כך מעודדת אותי. כדי לפייס את עניין המאבק רוצה רק לציין שכמה ממובילותיו הדומיננטיות בוחרות פעם אחר פעם ללדת בבית חולים מכיוון שהן לא חושבות שלידת בית היא אופציה נכונה ואחראית מבחינתן למרות כל הנתונים שיש להן. אני לא חושבת שמישהי שבוחרת את הלידה בבית החולים מזניחה או בוגדת במאבק על חופש הבחירה כי המקום בו הבחירה קריטית הוא בית החולים, המקום שבו יש צורך להתמודד על זכות הבחירה הזו, על הזכות להחלטות על גופך גם אם האחריות היא לכאורה ( ורק לכאורה) משותפת.
    יש לי עוד מחשבות שעוד לא מוצאות מילים. אז אמשיך אחר כך…
    תודה שוב,
    יפעת

    • אני מבינה..
      היו לי תחושות דומות והרגשתי גם אני מבועתת לקראת האפשרות לחזור לשם.
      את יודעת שהכלי שלי הוא הקשבה, אז הקשבתי ועלו דברים נורא משמעותיים, שעזרו. אחד הדברים שהדולה, החברה, עזרה לי בהם הוא להזכיר לי את המשאבים שלי תוך התעקשות על מה יעזור לי. הרי בהתחלה התחושה היא ש'אין משהו שיכול לעזור לי' להתמודד, אבל בסוף מוצאים וזה נורא נורא חשוב.
      אני זוכרת שאחד הפחדים שלי היו שהרופאים יחליטו בשבילי ואני אגרר אחריהם ןאהיה חסרת אונים והבנתי שאחד המשאבים שלי והכלים שיעזרו לי הוא לבקש רגע, אפילו דקה, כדי לבדוק אם מה שהם מציעים מתאים לי. חששתי שברגעים הכי קשים שלי, המשאב של החיבור לגוף, שהוא כל כך יקר לי, לא יהיה שם בשבילי וזה עזר לי להבין שאפשר להביא אותו גם ללידה.
      אשמח לשמוע את המשך המחשבות שלך

  5. יקירה
    תודה על השיתוף, היה לי מאוד טוב ומשמח לקרוא.
    באופן אישי אני כל הזמן שואלת את עצמי כיצד ניתן להיות אקטיביסטית וליצור שינוי אמיתי בדרך שהיא לא של מאבק ומלחמה וחלוקה דיכוטומית לטובים ורעים (ומגלה שזאת משימה לא פשוטה אך אפשרית)
    אני חושבת שזה נהדר לתת מקום ובמה למה שכתבת כי בתוך ה"מאבק" הזה לשוויון זכויות בלידה ושל נשים בכלל נוצר הרבה מאבק פנימי של איך הדברים צריכים להיות ואיך אני פועלת ושוב העולם הוא לא שחור ולבן.
    זה מעציב אותי לשמוע שחשת נטושה ע"י אחיותיך למאבק אבל משמח לשמוע את ההקשה המדויקת לנכון שלך ולדרך שלך ועל הפיתרון אליו הגעת.
    אני מסכימה שיש עוד הרבה מקום לדייק גם את המאבק ובטח ובטח את הדרך שבה הוא נעשה אבל זוכרת גם שזאת התעוררות צעירה וחדשה ואם התנועה העיקרית כרגע היא של כעס והימנעות אז ככל הנראה זה השלב שזה נמצא בו ובהמשך (אני מקווה) שהמאבק יתבגר.

    • תודה 🙂
      מעניין מה ההמשך של המאבק יביא אותו ואיך נרגיש בתוך זה

      • בהחלט מענייו
        אני מרגישה שבמובנים רבים הוא (חופש בלידה) מייצג את חוד חודו של המאבק בין המינים או לפחות מסמל אותו בצורה הטובה ביותר. אני בטוחה (מקווה אינשאללה) שיהיה גם זמן לחמלה והבנה שיש פה הרבה נפגעים מכל הצדדים וגם מקום לתקשורת מקרבת 🙂

        • אח, אני מתרפקת על הדברים שלך…
          ותוך כדי ההתרפקות, אני תוהה אם אפשר לנהל שינוי שלא במאבק.
          וגם- את לא חושבת שרוב העוסקות במאבק לשינוי זכויות היולדת באות ממקום מקרב וטוב ? אני קצת מבולבלת לגבי הדרך המתאימה לי (בהקשר של הרצון שלי לשנות ולהעלות מודעות על תחושות של נשים אחרי לידה ודיכאון אחרי לידה)

          • את שואלת שאלות שיש לי תשובות ארוכות אליהם וגם כאלו שאני עדיין שואלת את עצמי ולא בהכרח יש לי תשובה.
            אין ספק בכוונה הטובה של רוב אם לא כל העוסקות בדבר ועדיין מרגיש לי כשהכוח המניע העיקרי הוא הזדהות עם הפגיעה האישית אז נוצר דיאלוג של קורבן ומקרבן ומקום לכעס ולריחוק לשגשג.
            ושוב אני חושבת שזה מאפיין את ההתעוררות כי כששמים לב שמשהו הוא לא בסדר אז קודם כל זה מעלה כעס והתנגדות וצער וזה שלב חשוב בהבנה הפנימית שזה לא בסדר.
            אני מרגישה שאם נשכיל להנגיש את המאבק הזה בצורתו הפשוטה ביותר (כמו גם את זה שסביב החוויה של אחרי לידה) אז אפשר יהיה לנהל שינוי גם ללא מאבק כוחות כי יש בו הרבה הגיון והוא יכול לגעת בכל אחת וגם בכל אחד בדברים הפשוטים שלו מעצם היותו בלי יותר מדי לצעוק ולזעזע. במובן הזה קצת חבל לי על הבחירה לתת כל כך הרבה דגש ללידות בית בתוך השיח הציבורי מכיוון שהבחירה הזאת באמת מייצגת מיעוט שהוא יחסית רדיקלי.

          • אויש, את מהממת.
            אז איך בעינייך אפשר להנגיש את המאבק בצורה פשוטה ?

  6. אורה ברקן הגיב:

    לימור יקרה,

    הדברים שכתבת מתחברים לי להרצאה של חנה נווה בכנס הפורום לענייני נשים שבו ישבנו זו לצד זו. היא דיברה שם על המשאלה לחופש אמיתי, לבחור כך או כך, עם מודעות לכל אחת מהבחירות. אני מאד התחברתי לדבריה על החופש לדוגמה לבחור להוריד שערות ברגליים או לא, ללדת בבית או בבי"ח, בלי שבחירה באחת האפשרויות תיתפס באופן אוטומטי כבגידה באפשרות האחרת. אני רוצה לקוות ומאמינה שבפמיניזם יש מספיק מקום להכיל גישות שונות, ולעתים סותרות, מתוך כבוד בסיסי לאדם שמחזיק בהן.
    אני תוהה עד כמה באמת נשים שתומכות בזכות הבחירה ללדת בבית היו מגנות אותך על החלטתך או שמא זה כבר קול מאשים חיצוני שנשים רגילות להפנים כשהן עושות משהו שנתפס כ"מחוץ לתלם" (ובמקרה הזה התלם שלך הוא כביכול דווקא לא המיינסטרים של בי"ח אלא לידת בית).
    על כל פנים, תודה ששיתפת:)

    • היי,
      אני מבינה מתגובתך וגם מתגובות של אחרות שהובן שהעניין שהפריע לי הוא שהיה בי קול כזה שמרגיש לא בנוח עם הבחירה ללדת בבית חולים. כנראה שהסברתי לא טוב מספיק..
      היה קול שרצה ללדת בבית, אך מבחינתי הוא היה אחד מני רבים. החלטתי ללדת בבית חולים והייתי שלמה עם הבחירה הזאת.
      מה שהפריע לי, וזה הדבר המרכזי שניסיתי להעביר, היא התפיסה הברורה מאליה שהשתרשה בי שהצוות הרפואי הוא נגדי. אני חושבת שזה תוצאת לוואי של המאבק לשינוי תנאי הלידה בישראל והתוצאה הזאת היתה לא טובה מבחינתי ויודעת שגם לנשים אחרות

  7. לימור יקרה, תודה על מה שכתבת. כמי שעוסקת הרבה בנושא של זכויות נשים בלידה, אני מאוד מתחברת לדברייך. באמת הקו בין לעמוד על זכויותיי לבין לצאת למלחמה הוא דק לפעמים. אני תמיד מדגישה לנשים וזוגות שאני מלווה שאף אחד לא רוצה ברעתם, אני מנסה להסביר את המקום ממנו מגיע לפעמים הצוות הרפואי ואת האפשרויות בחירה שיש. לצד זה, לפעמים אני מרגישה שמרוב זכויות נשכחים בני האדם- האמא,האבא, התינוק. אלו שאלות שאני מתעסקת איתם הרבה. מצד אחד אני מלווה לידות נפלאות גם בבית וגם בבי"ח ומצד שני אני עדה למקרים קשים של אלימות מיילדותית שמתרחשת בכל יום בכל בתי החולים בארץ. איך מצד אחד מעלים מודעות כדי שהמקרים האלה יפסיקו ומצד שני מאפשרים לאישה ללדת בתחושת בטחון ולא מתוך מאבק?
    איך אפשר גם להרפות וגם להיות על המשמר? יש לי כל מיני תשובות לכך ובוודאי שהן רבות- מספר התשובות כמספר הנשים. אחד מהדברים שאני עושה בעבודה עם נשים, גברים ותינוקות הוא להפנות את המבט אל איך לשמור על קשר בתוך הלידה, לא משנה מה מתרחש בה. איך להיות ביחד- עם עצמי, עם התינוק, עם בן\בת הזוג. אני הרבה מדברת על כך שהחיים מביאים לנו כל מיני התנסויות ושבעיניי העניין הוא לא ליצור "מרחב סטרילי" בו אין שום קושי, העניין הוא איך להיות ביחד בתוך כל מה שקורה- עם\בלי אפידורל, בבית, בבי"ח, בלידה ואגינלית או בניתוח. הלידה מביאה כל מיני התנסויות. לא כולן בידינו.
    ככל שאני חושבת על זה עוד אני מבינה כמה זה מורכב. ראיתי נשים שהגיעו ללידה ובטחו לחלוטין בצוות הרפואי ואז במקום הכי חשוף נפגעו בצורה קשה למשל ע"י סטריפינג ללא הסכמה. האם הרופא שעשה זאת רצה לפגוע באישה? ממש לא. הוא חשב שהוא עוזר לה. כשאני שואלת את עצמי האם אישה שהולכת ללדת היא בטוחה לגמרי מפגיעות התשובה שלי היא "לא". ראיתי נשים שנפגעו גם בלידות בית. אין כל הבטחה. ולכן זה כל הזמן מחזיר אותי למי זאת האישה הספציפית? מי התינוק שעומד להיוולד? מי האבא? מה המסע האישי שלהם? ממה הם מפחדים? איפה המשאבים שלהם? איפה האישה הזאת נאלמת דום ? איך אפשר לעזור כבר בעבודת ההכנה ולמצוא את המשאבים שלה ושל בן זוגה כדי להתמודד בצורה שהכי תעזור להם? שוב- תודה ושמחה לדעת שהייתה לך בסוף חוויה טובה, רות

    • תודה רות, זה באמת נושא מאוד מורכב. הרגשתי שעצם ההחלטה לבחור וללדת במקום שעלולות להיות בו פגיעות מצד אנשים אחרים היא החלטה מאוד קשה ! גם אם יש לי את המשאבים של התכנסות, ובדיקה מה הרצונות שלי ויש לי את היכולת להיות ביחד עם עצמי. עצם הבחירה המודעת ללכת למקום שלא בטוח שיהיה קשוב לי באופן טבעי במצב הכי הכי פגיע ורגיש בחיי…

  8. יקירה, את תמיד לבד ולעולם לא לבד. כל בחירה שאת בוחרת היא מי שאת וזה התוצאות את פוגשת. את ומי שקשור אלייך. התהליך שעשית הוא נפלא ואני עושה אותו עם יולדות ובעצם נשים ואנשים רבים. הרעיון הוא מעבר לבחירה במקום כזה או אחר, לבחור את הבוחר. מי אני. איך אני יוצרת לעצמי מציאות אידאלית בתוך המציאות הנתונה. מבחינתי כאשר אשה מזהה שהכי מתאים לה ללדת בבית חולים. זו בחירה מעולה. המשימה עכשיו היא לבחור נכון את בית החולים ואח"כ לזכור שאני פוגשת אנשים שרוצים בטובתי ואוהבים אותי. זו האפשרות היחידה שלנו לתהליך בריא. להודות ולאהוב לאנשים שאנחנו פוגשים בדרך. זה לא אומר שאני משחררת מודעות או אחריות. האחריות שלך הובילה אותל לגשת ללידה עם דולה ולהתקשר למיילדת ולהחליף סט עמדות אחד באחר. האחריות שלך הובילה אותך לללמוד את עצמך, לדעת מה מתאים לך ואיך. זוהי אחריות. נטישה של חברות לדרך היא בעיקר חוויה פנימית של נטישה עצמית. החלק המורד שבחר בלידה בבית חולים עם אפידורל מרגיש ננטש על ידי החלק בתוכך שרצה אחרת.בין שני החלקים האלו שווה לעשות שולם. שכל חלק יסלח לשני ויבקש סליחה. זהו. מכאן יש חיים לחיות בהודיה על כל בחירה ובידיעה שהכל מדוייק. תודה על השיתוף יקרה. ימים מבורכים

    • היי נירית, תודה.
      אמנם אני כותבת דרך החוויה האישית שלי, אבל המסר שלי הוא כללי או לפחות מנסה להיות כזה.
      מבחינתי, העניין הוא לא איך אני באופן אישי התמודדתי עם זה או מה הרגשתי באופן אישי. זה כבר עבר מבחינתי ולשמחתי יש לי את הכלים להתמודדות עם מצבים כאלה. החלוקה שלך לגבי החלקים שלי לא ממש מדויקת לי, אבל זה באמת לא העניין.
      אני כותבת מתוך הנחה שאם אני מרגישה ככה, אז כנראה עוד נשים מרגישות ככה ואם עוד נשים מרגישות ככה, אז יש תופעה ששווה להתייחס אליה ולתת אליה את הדעת.
      ה'תופעה' מבחינתי היא רוח המאבק, שנדבקה גם אליי, במערכת הרפואית הביתחולימית. מה שניסיתי להסביר הוא שכשיש תחושה של מאבק במישהו או במערכת, קשה אחר כך להגיע ברוגע ובשלווה לבקש ממנו שירות. וזו תופעה ולא בעיה או התמודדות אישית שלי בלבד.
      זה משהו שבעיניי כדאי לשים אליו לב גם מבחינת השפה והרוח שבו אנחנו משתמשות בדרך לעשות שינוי וגם מהבחינה שצריך לתת את הדעת בעיניי כיצד לצייד נשים שמודעות לאוולות בית חולימיות להתמודד עם לידה בבית חולים.

  9. שירה דרוקר הגיב:

    לימור, כבר כמה ימים שאני במחשבות על הפוסט הזה שלך…
    באיזשהו מקום לא חידשת לי שומדבר, אבל גם אמרת דברים שלא נאמרו עד כה.

    אני לא מקנאה בכלל במי שמודעת לזכויותיה בלידה ויולדת במסגרת בית חולימית בימינו. זאת תקופה לא קלה, בשיאו של מאבק להעלאת המודעות לזכויות בלידה.
    במקרה הטוב, היא נאלצת להתמודד התמודדות לא פשוטה בכלל עם מה שאת מתארת כאן. במקרה הפחות טוב – היא זוכה במלחמה עם צוות "לא משהו" ובהתערבויות שתוצאותיהן יכולות להיות הרסניות רגשית ופיזית.

    לפני הלידה של הילה, עלה בי שוב ושוב הפחד מלהגיע לבית חולים במהלך הלידה, מכל סיבה שהיא, כי פחדתי להתמודד עם מה שאת התמודדת איתו כל כך טוב. עם המתח הזה שבין התפיסה שבתי חולים הם לא טובים ליולדות, לבין ההתמסרות לטיפול הרפואי בהסכמה ובביטחון.

    זה מתחבר אצלי לנושא הרחב יותר של בחירה בלידה (שלא קשור לזכויות) – האם יש לנו בכלל בחירה בלידה? האם יש אפשרות להתכונן? אולי כדאי להתכונן ללידה כמאורע "מכניע", שבו "נגזר עלי" להיות פתוחה ולקבל כל התרחשות…

    במצב תודעתי כזה של "פתוחה לכל אפשרות" אני מניחה שצריך לסמוך המון.
    לסמוך על הגוף, על הצוות, על המלווים, על הרפואה, על המים הזורמים במקלחת…

    זה כאילו דו קרב בין לבחור לבין לזרום עם מה שקורה.
    או אולי יש דרך ביניים?
    אני מנסה לברר את זה עם עצמי יום יום.

    תודה על השיתוף.

  10. לימור היקרה
    קראתי את הטקסט בסערה! ואפתח בלומר שאנחנו נלחמות על חופש הבחירה, ועל הזכות של אשה ללדת באהבה ב כ ל מקום שתבחר. בידעה שהחיברות גורם לבית החולים להצטייר כמקום הבטוח ביותר ללידה, ובלי שום ביקורת על כך! אני באופן אישי לא חושבת שאת צריכה לעשות מאבקים בזמן הלידה. אנחנו נלחמות כל הזמן כדי שבלידה נוכל להיות בשקט, בנחת ובשלווה.
    אני לא יכולה לדבר בשם כל הנשים, אבל מרגישה שאם הייתה לך התחושה הזו אז יש כשל גדול בגישה שלנו, כי אסור שנשים ירגישו מוצאות, מודרות או מבוקרות מאחיותיהן, אלו שאמורות להית לצידן לאורך כל הדרך.
    אני שמחה שכתבת את זה כדי שכולנו נוכל לזכור שגם אם אנחנו בנינו לבין עצמינו לא מבקרות נשים, חשוב שנביעה את התמיכה שלנו באופן אקטיבי בכל בחירה שלהן.
    הדרך לזכויות נשים בכל תחום היא קשה וסבוכה והדבר החשוב הוא להשאר זו לצד זו לאורכה.

  11. לימור יקרה,
    התרגשתי מהפוסט שלך. את יודעת שהנושא קרוב מאוד ללבי.
    לפעמים כדי להיות 'לוחמת זכויות', בכל תחום שהוא, אנחנו מרגישות שצריך לראות את העולם בשחור ולבן. אבל העולם מורכב מאינסוף גוונים של אפור (כבר אי אפשר לומר את המשפט הזה, בלי שהספר ההוא קופץ לראש…). בעיני כשהתודעה גדלה, מתפתחת, מתרחבת, היא יכולה להכיל יותר גוונים, ופחות שיפוטיות. אפשר עדיין להחזיק בדעות לכאן או לכאן, אבל מתוך הבנה עמוקה, מבפנים, שמדובר בזווית שלי על המציאות, שהיא לא יותר או פחות 'אמיתית' מהזווית של אחרים, הצוות הרפואי למשל.
    אחד התרגילים שהשפיעו עלי עמוקות, בסדנה של 'ללדת מבפנים', היה למצוא את הכוונה האותנטית, הטובה, של מישהו שרוצה הפוך ממני.
    אני הייתי בתפקיד הדולה, ומולי היתה מישהי, ששיחקה אמא, שאינה רוצה שיניחו את התינוק עליה אחרי הלידה.
    אחרי שהייתי צריכה להקשיב ללא תגובה, הייתי צריכה לתמלל את הכוונה הטובה שלה (לא הפחדים שלה, לא החששות שלה, מה שאני הייתי אומרת לו הייתי היא…) זה היה מאתגר בשבילי באותו זמן, כשחשבתי שהפרדה אחרי הלידה יכולה להיות רק 'שחור' ו'רע'.
    כשהצלחתי פתאום לראות שאולי האמא הזאת רוצה בדיוק כמוני, שרגע המפגש בינה לבין התינוק שלה יהיה טוב, מכיל, מחובר…. ובשביל זה היא מרגישה שתצטרך אולי כמה דקות, או יותר, להיות רגע בתוך עצמה….
    זלגו דמעות גם מעיני וגם מעיניה – וזה היה 'סתם' משחק תפקידים!
    כשמבינים, באמת, בלי שיפוטיות, את המניעים מאחורי חלק מהמעשים של הצוות הרפואי, שכל כך מלחיצים ומפחידים אותנו, נפתח עולם הרבה יותר רחב ומכיל. עדיין יש מה לשנות, עדיין לאן לשאוף, אבל לא במלחמת טובים מול רעים (או טובות מול רעים…), אלא בהבנה שכל סיטואציה מורכבת מבני אדם, על מורכבויותיהם.
    אני מורידה בפנייך את הכובע על היושר הפנימי שלך, והיכולת שלך להביע אותו ככה!

  12. אמא ברשת הגיב:

    לימור.
    כאילו דיברת לי מהגרון.
    חייבת לומר שלידת בית מעולם לא הייתה בעיני אופציה – היה לי תמיד ברור שאני רוצה את האפשרות של אפידורל ויש משהו נוסך ביטחון ברמה הרפואית בלהיות בבית חולים. אם זאת, יש לי תמיד ניצוץ קנאה כשאני שומעת על נשים שילדו בבית.
    את הלידה הראשונה שלי חשבתי שעברתי "בסבבה". רק בהריון השני כשצפו כל כך הרבה פחדים ועברתי טיפול "תומך", הבנתי שעיקר הפחד הוא בדיוק זה שתיארת – הפחד שלא יקשיבו לי, לא יכבדו את רצונותי, בדיעבד – בלידה הראשונה היו נקודות שנאבקתי בצוות, ולמרות שהם זרמו איתי די מהר, אני נשארתי בתחושת דריכות ומגננה שממש לא עזרה לזרז את הלידה הארוכה שהיתה לי.
    בדיעבד הבנתי שהרגשתי שם מאוד חסרת אונים, מאוד לא נתמכת ברמה הפרקטית (כי ברמה הרגשית בן זוגי מאוד תמך).
    לקראת הלידה השניה עשיתי עבודת הכנה רגשית שלי כדי לנסות לא לבוא מכווצת לבית החולים. אבל ההבדל העיקרי היה שהגעתי עם דולה ועם תיאום ציפיות עם בעלי שהוא האפוד מגן שלי במקרה הצורך מול הצוות. לצערי – זה היה נחוץ, המיילדת היתה מאוד עם אג'נדה משלה, היא לא לחצה עלי אבל עשתה פרצופים ובטח לא תמכה…עבדתי בעצמי בעבר בבי"ח, אני מלאת הבנה ואמפטיה לנסיבות שגורמות למצב להיות כמו שהוא, כמו תמיד יש כאן הרבה ענין של כסף ובנוסף הרבה ענין של חינוך. וזה מתייחס גם לצוותים הרפואיים וגם ליולדות עצמן. יולדות הן "לקוח נחשק" של בתי חולים, בית חולים מקבל סכום נאה מהמדינה על כל יולדת, לכן בתי החולים עושים סיורים מקדימים ומנפנפים בגישה אלטרנטיבית וסובלנית שהרבה פעמים אין לה קבלות. התחושה שלי היא שנשים יולדות מצידן או יולדות בבית או באות לבית חולים ללא ציפיות, את צודקת שאין תחושה של מיקוד ומאבק לגבי אופן הלידות בבתי החולים עצמם, נוסיף לזה שבטח יש עוד רבות כמוני שמשכנעות את עצמן שחווית בית החולים היתה ממש בסדר…עד שבא משהו שמציף את האמת. אין לי לצערי איזו תובנה או רעיון לקידום הענין, ואני בטוחה שאם וכשיהיה מספר 3 – אני אעמוד שוב מול הסיטואציה הלא פשוטה הזו. תודה רבה על השיתוף שלך. עדי.

  13. רמית אבנרי הגיב:

    לימור-
    …לפני הלידה של גבע האמנתי באמת ובתמים שאם אני מרגישה טוב,יהיה טוב.
    שאם כל מה שאני הוא שלווה ואהבה,קבלה ושלום…מה יכול להיות?? רק טוב,לא?

    היה בי המון שקט,המון רוגע…ביטחון…ביטחון בביטחון הזה שיביא רק טוב.
    וגם אם לא יהיה הכי טוב…אז יהיה בסדר.

    …אבל מפה ועד לקיסרי חירום…בדרך לא דרך,ניכור,זלזול וביקורתיות.
    הכל התנפץ!!!!!

    …ועכשיו,אחרי החוויה הזו-אני באמת תוהה לעצמי…כשראיתי רק טוב-חוויתי חוויוה כ"כ קשה. עכשיו האופטימיות הזו הזדהמה…הביטחון כבר לא שם…הכל התקלקל,אז מה עכשיו?

    עוד לא מתכננת אפילו להיות שם בבית החולים עם בטן מלאה ונתונה לחסדיהם של הרופאים.
    אבל מודה שמשהו בתוכי אבד שם…

    רמית.

  14. כבר קראתי פעם, ואפילו רשמתי לי,
    ועכשיו קוראת שוב, וזה שוב נוגע.
    תודה (:

  15. רות לובין הגיב:

    מקסים.
    אקרא בעיון. תודה רבה!

  16. מיטל הגיב:

    לימור יקרה
    בתחילת הריון שני והפוסט הזה כל כך מדבר אלי ומלחי אותי נורא.
    אפילו התחלתי להרגיש את הדריכות, החרדה והדמעות במהלך קריאת התגובות.
    אכן זו מחלמה בתוך לידה בבית חולים.
    כאדם סופר אסרטיבי וחרדתי הגעתי לפני שלוש וחצי שנים ללידה הראשונה חמושה בדולה, בן זוג, תוכנית לידה מפורטת ורצון ללדת לידה טבעית שלא צלח.
    בחרתי את מאיר, מכיוון שרציתי ביות מלא וחדר לידה טבעי ועדיין את האופציה לאפידורל.
    לצארי הלידה החלה בירידת מים ללא פתיחה והייתי מאושפזת 51 שעות עם צירים של כל עשר דקות בהתחלה במשך יומיים, סירבתי בעקשנות לבדיקת פתיחה וקבלת זירוז ללידה, האמנתי שאכן הלידה תתפתח בזמן סביר.
    כל הצוות הרפואי היה שם על הרגליים ובהלחצה מסיבית שאני מזיקה לתינוק ולעצמי ושאסכים כבר לזירוז. מכיוון שבאתי מאוד מוכנה ולוחמנית, עמדתי מולם באסרטיביות וסירבתי.
    לאחר 51 שעות החלו צירים של כל שתי דקות, ועדיין הם המשיכו להפריע לי ללדת בחוויה שלי. כל שש שעות עם המוניטור והצורך לשכב ולא לזוז בבדיקה והאנטיביוטיקה לוריד שהפריעה לי מאוד.
    בנוסף בן זוגי היה מאוד לחוץ מהצוות וכעס עלי מאוד שאני כיביכול מסכנת את עצמי ואת התינוקת, וגם אמא שלי שהגיעה במפתיע כשביקשתי שלא תבוא ונאלצתי להעיף אותה החוצה מבית החולים, הכול סגר עלי.
    בנוסף עייפות של יומיים ללא שינה רציפה, כי בכל זאת היו צירים כל כמה דקות, הביאו אותי לרמת מותשות גדולה.
    לאחר 51 שעות הסכמתי לבסוף לבדיקת פתיחה והאכזבה שאני רק באחת וחצי (??!!) שברה אותי. מה גם נורא פחדתי מהכאב שהחל לבוא ומרמת העייפות שלי ונעתרתי להפצרות כל הנודניקים שסביבי לקבל זירוז. ואז כמובן התעקשתי גם על אפידורל לפני כן, כדי לא לשאת את כאבי הצירים של הפיטוצין.
    המילדות היו דווקא סבבה, והיו רגעי שקט יחסי ושלווה בחדר לידה ואפילו שרתי שירים עם הדולה לאחר קבלת האפידורל, אבל מרוב כל המצב הלידה לא התקדמה ולבסוף הסתיימה בואקום, גם אחרי מאבק של עקשנות מול הצוות שיחכו עוד ועוד, אחרי 4 שעות בתעלה, כבר לא שאלו אותי והיא יצאה תוך חצי דקה.
    כמובן שצרחתי עליהן שלא יעיזו לחתוך אותי ושאם אקרע שאקרע אבל שלא יעיזו לחתוך אותי, וכך היה.
    לאחר מכן לקח להם לתפור אותי במשך שעתיים וחצי!!! כי עשו 3 הפסקות, כי היו 8 קיסרי חירום באותו יום ולא מספיק צוות רפואי.
    לרגע לא איבדתי את הדריכות והמתיחות והקונטרול לוודא שהתינוקת על בעלי כל זמן התפירה ושהוא לא זז ממנה לשניה, גם בבדיקת רופא בתינוקיה.
    יבשו אותי בחדר מעבר, הייתי צמאה, מתה להשתין, לא יכולה לזוז מהמיטה ומצאתי את עצמי צורחת לעוברים ושבים במסדרון שיקראו לאחות.
    התנפלתי על החוצפנית שהגיעה לאחר יבוש של חצי שעה ואמרתי לה שעכשיו אני דורשת להתפנות למחלקת יולדות. גמגמה שאין סניטרים ואמרתי לה שזה לא מעניין אותי, שתביא עכשיו כסא גלגלים ואגיע לשם בעצמי. בעלי היה עם התינוקת בבידקת רופא אז הייתי לבדי. בסופו של דבר הגעתי למחלקה, גם שם לא היתה בכלל תמיכה מספקת ועזרה לאמא טריה שרוצה ביות מלא ומצאתי את עצמי אחרי 3 לילות ללא שינה עם תינוקת צורחת על הידים, כמעט נרדמת עליה, חסרת אונים, לא יכולה אפילךו ללכת לשירותים. חוסר האונים והתסכול והחרדה היה עצום.
    בסופו של דבר הסיוט הזה נגמר והחל סיוט קשה פי אלף בדיעבד, של דיכאון וחרדות לאחר לידה קשה מאוד, קרוב לשנה אקוטית ועדו שנה וחצי של התאוששות וחזרה לשמחת החיים. זמן שהכול התפרק בו, הזוגיות, הבטחון בעצמי, כל הציפיות מהאמהות, גיהנום על פני האדמה.
    לא יודעת אם זה לא היה קורה בכל מקרה, גם אם היתה לי לידה נהדרת, אבל תהליך הלידה בטוח לא עזר לפוסט שהגיע אחר כך.
    לקח לי שלוש וחצי שנים להיות מוכנה ללידה נוספת, והיום בתחילת הריון שני,
    אני די מבועתת ממה שיכול לקרות בלידה הבאה.
    מצד אחד אני כזו בחיים, לוחמנית, עקשנית, אססרטיבית עד התשת הצד השני.
    מצד שני זה עולה לי בבריאות וביחסים עם בעלי, שכעס עלי 3 שנים על ההתעקשויות שלי בלידה והאשים אותי שבגלל שהגעתי כל כך מותשת ועייפה ללידה (כי סירבתי לזירוז) הכול התחיל עקום כשחזרנו הביתה ושקעתי בדיכאון.

    אז מה עדיף, לא יודעת.
    עדיף למצוא את שביל הזהב, רק שאין לי שמץ של מושג איך עושים את זה.
    אני חד משמעית לא סומכת על הצוות שהוא רוצה בטובתי.
    אני בטוחה שהם רוצים שאני והילוד נצא בריאים ושלמים מהלידה פיזית.
    נפשית זה לא ממש מעניין אותם ואין להם משאבים להבטיח את זה.
    ולכן זו בהחלט יציאה למאבק.

    מה שבטוח, שאבחר בית חולים שמאפשר למלווה להשאר לישון איתי, כי גם הפעם בוחרת כמובן בביות מלא ולא בצינוקיה. והפעם מהפך, במקום לגרש אותה אזמין את אמא שלי מראש להשאר איתי בלילות בבית חולים ולעזור לי עם התינוק/ת.
    שנית, לא אטחן את הנושא לבעלי ומשפחתי, אגבש בעצמי את מה שנכון לי.
    אשתדל להתייעץ עם בעלי לגבי האפשרויות שהלידה תציב, מה שממש לא עשיתי פעם שעברה, לא ספרתי אותו ממטר.
    ואקווה לטוב.

    שתהיה לכל היולדות חוויה מעצימה ובטוחה. אמן.

Trackbacks/Pingbacks

  1. מאבק יום-יומי « האחות הגדולה - 25/11/2012

    […] האם הרופאים בלידה נגדי ? (לימור לוי אוסמי, נשים מדברות אמהות) […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מחשבות שבת בבוקר

מאת : אמא

23 במרץ 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

  קטנה, קטנטונת, מתוקונת, קוקית, יפיופית, וחיוכית אין די מלים לתאר אותך נעמי.

הוא לא עולה במשקל

מאת : מגלה את עצמי מחדש

29 בינואר 20127 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כשהלכתי עם הגדול שלי לטיפת חלב בגיל 3 חודשים ולא נצפתה עלייה במשקל- שם התחילו רגשי האשם שלי על האימהות שלי.

מה, איך לא שמתי לב?

אין לי מספיק חלב?

מה אני צריכה לעשות עכשיו?

מחפשת אמא פונדקאית

מאת : מחפשת אמא פונדאית

22 בפברואר 201122 תגובות

מתוך הריון

החלטתי לפרסם את הסיפור שלי כדי לקבל עזרה ולהגשים את חלומי למשפחה גדולה.

אני מאוד רוצה ילד נוסף ולא יכולה לעשות זאת לבד.

אני צריכה "רחם להשכרה".

אם אתן מעוניינות או מכירות מישהי שמוכנה להיות עבורי פונדקאית אשמח אם תצרו אתי קשר.

תודה ובשורות טובות לכולנו…