מה בין ריצה ולידה

מאת : גלית הרמן

23 ביולי 2013 | תגובה אחת

מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת.   אני מ ת ה !!

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

כבר שנה וחצי אני רצה. שנה וחצי ואני עדיין לא מאמינה שהפעם אצליח, היום הגוף שלי לא יישא אותי. קול בראשי מבקש ממני לוותר, מתחנן שארוץ מחצית מהזמן. ואני מאמינה לו. אני בטוחה שהפעם ארוץ חצי מהמרחק וממלמלת לעצמי שזה ממש בסדר…

כל פעם אני לא מאמינה , בטוחה שזה יהיה קשה וכואב וחסר נשימה ושאני לא אעמוד בזה.
אז אני יוצאת בראש פתוח… הכי הרבה תפסיקי, תעברי להליכה, לזחילה, תדרשי הנשמה מעובר אורח..

באופן קסום ומעורר השראה, כל פעם מחדש במחצית הדרך הקול מתחלף ב"קדימה, את מסוגלת". רגע לפני זה נראה בלתי אפשרי. רגע אחרי זה מרגיש כאילו כבשתי את האוורסט.

לריצה אתמול יצאנו אני וחוסר האמונה שלי. הצהרנו בגלוי על פרישה אחרי 4 ק"מ.
התחלתי לרוץ  וה 4 ק"מ הפכו ל 3 ק"מ … לא שורדת מבחינתי עוד דקה… מרוכזת בחוסר חמצן, בכאב, בחום, בתשישות ובכל הקילומטרים שלפניי. מנסה להסיח דעתי עם משפטי מחץ "הנה עץ זית מהמם- אוי אין לי כוח" ," שעת שקיעה נעימה- ח ם לי בטירוף "  "איך אני עושה זאת.." "אני כ"כ עייפה.." "אני לא אצליח.." "כמה זמן עוד נותר לסבל הזה…"
אני מתחילה להישמע לעצמי כמו אישה בלידה, ומגחכת איך בחוויות חיים שונות אני רואה דגם של לידה כמעט בכל דבר.

ההתחלה בריצה הכי קשה. הגוף עדיין לא התרגל לשינוי באספקת חמצן שהתרחש ברגע זה, הנפש עוד לא ממש מבינה מה קורה פה… וכולם מחכים למשיח הגדול – האנדורפינים.
הורמונים שתפקידם לשכך כאבים וליצור תחושת היי וריחוף. מאפשרים לנתק את המוח החושב והדואג ולחילופין לחוות את הרגע הזה במלואו ולתפיסת הזמן להצטמצם עד כדי אין מוחלט.
אני נזכרת שגם בשתי הלידות הראשונות שלי ההתחלה הייתה הכי קשה בדיוק מאותן סיבות…

"תעצרי רגע" ביקש בן זוגי "איפה את? על מה את חושבת ברגע זה?"
"אה… על עץ הזית והשקיעה.."
"את לא יכולה לרוץ אומללה, זה לא יעבוד ככה… תשאלי את עצמך מה יאפשר לך לרוץ ולחייך? מה יאפשר לך ליהנות מהריצה"
הוא כ"כ צודק שזה מעצבן… מה להנאה ולכל הסבל הזה…?
תתחילי במוסיקה, הגיעה התשובה. נראה מה יהיה אח"כ…

המוסיקה באוזניים, ואני מחפשת משאבים בכל פינה… מילים בשיר כמו "KEEP THE FAITH" ו…
" YOU ARE AMAIZING JUST THE WAY YOU ARE"  גורמות לי להאמין שהשיר נכתב עליי.
וכשאני לא מאמינה להן יותר אני עוברת לנשימה, מקשיבה לה, לקצב שלה לחום שלה, לדרך בה היא עוברת דרך החלק העליון של גופי, היכן מתמקמת וכיצד היא מוצאת דרכה החוצה ממנו.

פתאום אני שמה לב שמזמן לא חשבתי כמה קשה לי.
וכשאני חושבת שלא חשבתי מייד אני מתחילה לחשוב. טור של קשיים מתייצבים בראשי וחברותיהן האומללות… לפני שנייה הן לא היו פה ובין רגע דיירי קבע.
אבל בעצם לא כ"כ קשה, חלק בי מתייצב להגנתי.. הגוף בתנועה ובקצב משלו לעיתים מרגיש כאילו עובד על אוטומט… מה את מתלוננת ? הכל בסדר, תפסיקי לדאוג.
מפסיקה לדאוג ומתחילה לחלום בהקיץ, נכנסת למנהרת הזמן וחוזרת 3.5 שנים אחורה.

לידה שלישית, דולה מנוסה ופחד אלוהים… בציר הגוף זז כמתבקש מראה לי איך הכי פחות כואב לו קופצת , רוקדת, יורדת על שש, מזיזה את האגן , שואגת, מזמרת…
כשהציר נגמר במקום לנוח ולהרפות אני עסוקה בלפחד מהציר הבא. כשאין ציר אני מפחדת.
כשיש ציר אני לא מפחדת- עסוקה בכאן ועכשיו ולא חושבת על דקה קדימה או על דקה אחורה.

ופתאום זה הצחיק אותי שכשיש ציר אני לא מפחדת וכשאין ציר אני מפחדת , ראיתי איך הפחד מהציר הרבה יותר גדול מהציר עצמו. זה היה כמו לנעוץ חור פצפון בבלון הפחד ולאפשר לו לקטון משמעותית. מאותו רגע יכולתי לנוע על אוטומט, לגלוש על גלי הכאן ועכשיו לגלוש על גלי הצירים והכאב…

שומעת את רגליי מוחצות במהירות עלים ואבנים על הדרך…
"עברנו 4 ס"מ" הוא מצהיר "את רוצה אפידורל?"
"מה…??"
"עברנו 4 ק"מ את ממשיכה איתי ל 8 או עוזבת? "
"ממשיכה… בקבר כבר ננוח… ממשיכה!"

ב 3 הקילומטר הבאים אני כבר מסוממת לגמרי, מפוצצת אנדורפינים, מרגישה את הגוף במין ריחוף נעים כאילו נע מעצמו. חלק בי מודע לדרך שכבר עברתי וחלק בי מודע לדרך שעוד נותרה לי.  אי אפשר לחזור אחורה, את הריצה הזאת אני כבר לא אפסיק. הידיעה שבכל רגע אני יכולה לדעת כמה עברתי וכמה נותר לי לעיתים מעודדת ולעיתים מבאסת…
נזכרת בפניהן המאוכזבות עד דמעות של נשים לאחר המשפט : "את בפתיחה של… " נתון שיספר על מה שעברה עד כה אבל לא יאמר דבר על מה שצפוי…  תוהה אם אפשר היה שלא לבדוק בכלל פתיחה בלידות, איך זה היה משפיע על המצב הרגשי של היולדת…

מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת.   אני מ ת ה !!
בעודי גוססת לי בריצה, חלפו אל מול עיניי הנשים שליוויתי… כשאני שומעת אותן אומרות משפטים דומים אני מבינה שהן עוד רגע רואות את תינוקן.

רגע לפני שהיא יצאה ממני בלון הפחד שוב התנפח "ומה אם היא תתקע עכשיו?… אני לא אוכל לזוז לשום מקום… אני לא מאמינה שתינוקת אמורה לצאת ממני… אם משהו משתבש עכשיו אני מ ת ה!!"

"זהו. ק"מ אחרון" הוא ממלמל מבעד לאוזניות שלי ואני מבינה שעוד כמה לחיצות ואני יולדת.
"תנסי לרוץ אותו בהרפייה ולא במאמץ, ריצה איטית … זה חשוב שלגוף יישאר מסוף הריצה זיכרון חיובי של רוגע וחוסר מאמץ…"

אוי … חלום … בעולם האוטופי שלי, אין שלב לחיצות מלחיץ, יש גלישה נעימה לשינוי בתחושות גוף של היולדת שממשיכה להקשיב לו. אם מתחשק לה ללחוץ אז היא לוחצת ואם לא אז לא.
בלי לחץ, בלי מאמץ מיותר לה… מיילדת עומדת בצד מוכנה להפגין נוכחות רק אם יזדקקו לה.
שקט בחדר.

מרגישה אותה עוברת בתוכי ויודעת שזו החלטה שלי לשחרר או להשאיר
"שייגמר כבר…"
להרפות או לכווץ
"דיי כבר…"
לשחרר או להחזיק
נשימה עמוקה ויד מלטפת נעצו בבלון הפחד עוד חור קטן. הבלון לא עזב אותי לרגע… ילדנו ביחד.

 

קרעתי בגופי פס אדום בוהק שחיכה בסבלנות בסוף המסלול
נשבעת לכן שאפילו שמעתי מחיאות כפיים ביציע.

גלית הרמן, דולה ומלווה תהליכים סביב הלידה בגישת  B.O.T, מנחה שותפה בקורסי ה– B.O.T

www.bot.co.il

www.facebook.com/botherapy

galitherman@outlook.com

050-8358914

תגובה אחת ל- “מה בין ריצה ולידה”

  1. Alisa הגיב:

    If you wrote an article about life we'd all reach enetlhignment.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן" ?

מאת : מגלה את עצמי מחדש

17 בדצמבר 201118 תגובות

מתוך הריון, חרדות ודיכאון בהריון

איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן"? ולמי???

איך בכלל משתפים תחושות כאלו. הן כל כך קשות בעיקר לי וגם לסביבה. מה יגידו "זה הורמונים, זה יעבור"?- את מי זה בכלל מעניין? ומתי זה יעבור? ואיך תבטיחו לי שזה באמת יעבור ושאין לי מפלצת בבטן ומה זה אומר בכלל מפלצת, ועם מי מדברים על הדברים האלו, שכן, הם נוראיים.

זה מה שאני חושבת! זה מה שאני מרגישה!!

מפחדת נורא מהתחושה הזו, מרגישה בכלוב, כלואה. אין למי לספר. אין מי שיבין, אין מי שיתמוך.

עוד יום הסתיים לו

מאת : אמא מתחילה

10 ביוני 20120 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?

עוד יום הסתיים לו.

ניסיון אחרון לפני הקריסה מול המסך, לארגן קצת, לפחות למראית עין, את המבצר שלנו. הקטנה כבר ישנה ואני תוהה ביני לבין עצמי איזה לילה מחכה לי… האם יהיה לה לקטנה הזו השקט הראוי שיאפשר שקיעה שקטה ועמוקה לשינה? או שתזדקק לי יציבה ואיתנה ומלאת סבלנות (כמו שלא תמיד אני מסוגלת להיות), כדי לקרוס לכמה רגעים לשינה קלה בתוך זרועותיי ושוב להתעורר.

שם הציור: "פגישה ראשונה"

מאת : ענת רגב

1 במאי 20116 תגובות

מתוך יצירה נשית

הציור צויר כשבועיים לאחר לידת בני הבכור "דור", כמתנה עבור רופא מדהים מבית חולים כרמל, שליווה אותי בלידה.
כשאני מתבוננת בציור, אני נזכרת כמה אינטימי וחזק היה הרגע שהאחות הביאה אליי את דור בפעם הראשונה, אמצע הלילה, שעות ספורות לאחר הלידה הקשה, כולי כאובה, עייפה ומטושטשת.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם