תגמרי עם זה וזהו | אובדן הריון

מאת : אמא אנונימית

29 במאי 2014 | 9 תגובות

הרופאים מוסרים לחברתי שתגיד לי "שתגמור עם זה וזהו". ומוסיפים בנימה מבודחת שאני קוראת יותר מדי באינטרנט.

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

 

זה קרה ממש מהר הפעם.

בפעם הראשונה הגוף שלי חיכה שהאבל יצא ממנו, ובדיוק בתום השנה על מות אמי גיליתי שאני בהריון עם הבכורה הנפלאה שלי. היא נולדה כמעט ביום הולדתי, והצמד הידוע- העצב והאושר- עדיין מלווים אותי בכל יום מאז הולדתה. מאז הלידה המדהימה אני רוצה להיות בהריון וללדת שוב ולזכות בכל העוצמות האלה מחדש.

עברו שלוש שנים. אני מתחילה להרגיש בגוף את הכמיהה הבלתי נסבלת הזאת לילד. התחושה הזאת שמשהו חייב לצמוח שם עכשיו, ואי אפשר יותר לחכות אפילו עוד רגע אחד. בן הזוג שלי שותף לתחושה הברורה הזאת, ועוברים ימים ספורים מהרגע שאנחנו מתחילים לעכל את ההתרגשות שבהתכוונות ועד שהיא מתממשת.

אמא שלי גילתה לי על ההריון, בחלום מטורף ומרגש, אמיתי עד כאב, ואני ובן הזוג בעננים ובהלם.

די מהר אני מתחילה להרגיש את כל תופעות הלוואי. הבטן צצה לה בשבוע 8 בקושי. אני לא יכולה להכיל  את ההתרגשות וחולקת את הידיעה עם אנשים קרובים די מהר..

 

ביום שני, שבוע 9 בערך, אני מתייצבת נרגשת לבדיקה ראשונה אצל הגניקולוגית. די מהר היא מודיעה לי בלקוניות שאין דופק והעובר הפסיק להתפתח לפני שבוע וחצי. פתאום יש ואקום נוראי עד כאב בדיוק במקום ההוא בגוף שבו נשאבו אליו חיי כשנודע לי על הסרטן של אמא. היא שואלת אותי אם הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, "כי אני מגיבה מוזר", ואני עונה לה מתוך ההלם של חיי שלא הכנתי מבעוד מועד תגובה הולמת למאורע..

היא מיד מדפיסה לי טפסים, ואומרת "את צריכה לגמור עם זה". גרידה או כדורים. סיכונים כאלה וטפסים כאלה. מהר להחליט ולקבוע עכשיו כי חבל על הזמן.

ואני מסוחררת, חייבת לצאת משם לנשום אוויר. אין לי זמן שחבל עליו עכשיו כי הוא לגמרי נעצר.

הדמעות מסרבות לפרוץ. אני מתקשרת, מודיעה, חוזרת הביתה ומתחילה לקרוא.. המון אינפורמציה. מתייעצת עם כאלה ואחרים. חברה מאד טובה שמנסה לעזור לי קובעת לי תור לגרידה בבית חולים בו היא עובדת ליום חמישי באותו שבוע, ומתייעצת עם קולגות רופאי נשים בכירים. הם מוסרים לה שתגיד לי "שתגמור עם זה וזהו". ומוסיפים בנימה מבודחת שאני קוראת יותר מדי באינטרנט. שאפסיק מיד לקרוא ואעשה מה שהרופאים אומרים לי.  באותו הרגע אני מחליטה שלשם אני לא אגיע.

 

אני מנסה לנטרל את כל הקולות ומבינה שאני בחרדה עצומה מכל הפרוצדורות הרפואיות. שכל מה שאמי עברה בשנתיים שבהן נאבקה בסרטן עולה לנגד עיני ומשתק את היכולת שלי להפקיר את גופי ורחמי בידי אנשים שרוצים שאגמור עם זה וזהו, הכי קל, זול, מהיר. אני חרדה שמשהו מזה יפגע ביכולת שלי להרות שוב ובבטחון המדהים שרכשתי בגוף שלי בלידה הקודמת, ופונה לרפואה אלטרנטיבית.

ביום חמישי אחר הצהריים אני מגיעה לפגישה במרפאה לרפואה משלימה בקופת חולים עם רופא מייעץ שממש לא יודע על מה הוא ממליץ. אני פוגשת גם מדקר שמספר לי על טיפול פשוט של דיקור, ש- 24 שעות אחריו הגוף מתחיל לפעול לפלוט את ההריון. למעשה- אני יכולה להכנס כבר עכשיו לטיפול "ולגמור עם זה וזהו". שוב אני בורחת החוצה לאוויר, צריכה זמן לחשוב. מגיעה להחלטה שאגיע שוב ביום שני למדקר המומחה לגניקולוגיה, ואגמור עם זה וזהו.. אז זהו שלא. ביום שני אני מחליטה להתקשר למדקר לפני שאני מגיעה לטיפול, ואני זוכה במטח צעקות נורא וחסר רגישות: הוא לא מוכן לטפל בי, לא מוכן לגעת בי ולא מוכן להגיד לי למה. הנה הטריגר שלי לדמעות.. המוצא האחרון שלי מפני החלופות הקונבנציונליות אבד, ואני אפילו לא מבינה למה. רבע שעה לאחר מכן הגניקולוגית מתקשרת לברר מה קורה איתי. היא מפצירה בי .. כן.. "לגמור עם זה". אני נשברת ומגיעה לקליניקה שלה לקבל ציטוטק – הרע במיעוטו- לפחות אהיה בהכרה, עם עצמי וגופי. אני חוזרת הביתה ומחכה כמו נמר בכלוב, וכלום לא קורה.

 

ביום חמישי אני מגיעה לקליניקה לקבל מנה שניה של ציטוטק, ואז זה באמת מתחיל. לידה.. קשה ומטלטלת וכל כך כואבת. לידה עם עצמי. באופן פרדוקסלי זאת לידת הבית שרציתי. אני בתדהמה מוחלטת מאיך שהגוף שלי פועל בתוך התהליך; מהחיבור ההכרתי לתחושות הפיזיות הקשות, ואני מנסה לזכור שהכאב הוא זה שמניע את מה שכבר חיכיתי לו. אחרי כמעט 10 שעות של צירים ודימומים אני מצליחה לנשום, להרגע וליפול לשינה עמוקה.

חברות שיודעות מתקשרות ובודקות מה קורה איתי. חלקן מחבקות ועוטפות, חלקן לא חוסכות בביקורת- למה הייתי צריכה להתמודד עם כל הדבר המטורף הזה. כן.. אני יודעת שהייתי צריכה לגמור עם זה וזהו. אני יודעת שכל כך הרבה נשים עברו את גרידה ונכנסו להריון אחרי שלוש דקות. שזאת רק דקירה קטנה של ההרדמה ולא מרגישים כלום. אני בוכה מעייפות ורגשות אשמה.

 

ביום שישי הגוף נח. המוח צף. אני ישנה ברוב שעות היום, ומנסה לתפקד במה שנשאר ממנו.

ובשבת הכל חוזר בגרסה העוצמתית פי כמה.. צירי לחץ מטורפים. שום משככי כאבים לא עוזרים ואני מוצאת את עצמי כורעת על הרצפה על ארבע בתנוחות לידה ונשימות מהבוקר עד כמעט חצות. הגוף והנפש מותשים..

שלושה ימים אחר כך אני עדיין חווה התכווצויות ודימומים. מרוטה מעייפות וכאב בלתי פוסק ואדישה למכבש שהגוף שלי עובר תחתיו, עצובה נורא אבל לא מצליחה לבכות.

החברות כבר לא שואלות. אני כבר לא עונה. עשיתי להן חיים קשים, אני יודעת. הייתי צריכה לגמור עם זה וזהו..

 

אמהות נוספות כותבות על אובדן ההריון שעברו:

ניצחון בבחירות / יפעת הרץ

נפל לי / לי-את דנקר

מחשבות על אבל לגיטימי / אפרת דבוש נאור

 

גם את מוזמנת לכתוב לאתר ולהצטרף לדיונים בדף הפייסבוק

 

צילום: Fré Sonneveld

9 תגובות ל- “תגמרי עם זה וזהו | אובדן הריון”

  1. תמר קלר הגיב:

    אמא יקרה,

    מבינה לגמרי את הבחירה שלך.
    אני מרגישה מבין המלים שהעלית שיש בבחירה תהליכיות שבאופן טבעי
    מזמינה התייחסות לרגע המקודש עבור אותו עובר – בבואו ובלכתו.

    חלק בלתי נפרד ממעגל החיים הוא ההתפרקות שלנו וההתאחות מחדש .

    שולחת חיזוקים ..

  2. רק אני הגיב:

    אותו דבר. אותן תחושות. 13.5 שנים אחרי, 4 ילדים בריאים (טפו) – לא עובר.
    חיבוק.

  3. חיבוק גדול. מדהים איך בכל הבלאגן מצאת את הקול והרצון שלך.

    • אמא אנונימית הגיב:

      יש לי דמעות בעיניים כשאני קוראת את זה. הרגשתי לגמרי נסחפת בלי שליטה. תודה..

  4. נעה שפר הגיב:

    חיבוק גדול. כמה כוחות יש לך!

  5. אמא אנונימית הגיב:

    מעדכנת..
    בחמישי האחרון הייתי בביקורת, שק ההריון אכן נפלט אבל לצערי נותרו שאריות ברחם. ועכשיו אני ממתינה עוד חמישה שבועות מורטי עצבים.
    מדי פעם אני חווה שוב גלים של כאבי צירים ואני מקבלת אותם בברכה- מבינה שהם יקדמו אותי לסוף ההרפתקה הזאת.
    אני חלשה, אבודה ומותשת, אני לא רגילה להיות בפחות מבשיא השליטה והעשייה בחיי, מפחדת מאד שאחרי כל זה אצטרך לעבור גרידה.
    אני רוצה לפנות בכל זאת לרפואה האלטרנטיבית- אשמח (אם זה אפשרי בפלטפורמה הזאת) לקבל המלצות על מדקרת אישה מאזור המרכז.
    תודה על התגובות, לרגע לא הרגשתי חזקה או בשליטה. אתן מחזקות אותי ואת בחירותיי- תודה.

    • תודה שעדכנת.
      נראה לי שכל תהליך הרצון להיכנס להריון, ההריון, והלידה הם כמו ההורות עצמה, מלווה בהמון חוסר שליטה וזה באמת מאוד שונה מרוב חוויות החיים שלנו שהם לא הורות.

      אחותי מדקרת בכרכור ואני ממליצה עליה. אם לא יתאים לך, היא בטח תוכל להפנות אותך למישהי אחרת. תגידי לה שהגעת דרכי, קוראים לה לירון 0523499363

      • אמא אנונימית הגיב:

        תודה

        • אורית כרמי-ארואטי הגיב:

          כתבת מקסים וריגשת אותי מאוד.
          ההתלהבות האכזבה הכאב והאובדן הגדול.
          מכאב גדול אפשר ליפול אבל גם אפשר לצמוח ואני בטוחה שאם תמשיכי להיות נאמנה לעצמך את תצמחי מהחוויה הנוראית הזו.
          מאחלת לך דמעות, אבל של אושר, בהמשך…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.

האפשרות לקבל את התחושות ולשתף אותן כמפתח להתמודדות עם דיכאון אחרי לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

29 בדצמבר 20107 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כשמקשיבים לאמהות המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, הן מספרות שכשהן נפגשות עם מציאות השונה מהציפיות שאיתן הן הגיעו לאמהוּת, הן בטוחות שהן עושות משהו "לא טוב" ומנסות לשנות את עצמן (ללא הועיל) על מנת להתאים את עצמן לאידיאל "האמא הטובה". הן מספרות שהן מתקשות לקבל את המציאות החדשה כפי שהיא.

האם נכון בכלל לרצות דברים בהקשר של לידה?

מאת : שירה דרוקר

13 ביוני 201214 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

אני מרגישה היום כשאני חולה היא כמו שהרגשתי בלידה.

אין לי שליטה על הגוף שלי. הוא כואב, הוא חלש, קורים לו כל מיני דברים, ואין לי הרבה מה לעשות חוץ מלקבל את זה.

זאת תחושה שדי מבאסת אותי.

המחשבה האוטומטית היא – תגידו לי מה לעשות כדי שזה יעבור ואני אעשה הכול!

אבל היום, כמו בלידה, הדברים כנראה יקרו מאליהם. זה לא בשליטתי ולא נתון להשפעתי או לבחירתי.

אני נזכרת בחוסר האונים שהרגשתי בלידה ולא יודעת אם אני רוצה לעבור את זה שוב. אני לא מוכנה לזה כרגע.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם