הילה שרעף גלסר, יוצרת ושחקנית ההצגה 'יומן הריון'

מאת : לימור לוי אוסמי

3 במרץ 2015 | תגובה אחת

הילה שרעף גלסר היא יוצרת ושחקנית ההצגה 'יומן הריון', כותבת הספר 'אישה יוצרת אמא', נשואה לדן ואמא לשלושה מופלאים.

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, מקצועניות מדברות, מקצועניות מדברות - ראיונות אישיים, עמוד הבית

 

ראיון אישי עם הילה שרעף גלסר הנערך כחלק מ*פרויקט חשיפה של נשות מקצוע מקהילת 'נשים מדברות אמהות'. תיהנו.

 

את מבטאת עבורי פראיות, חופש, עוצמה, יצירה, יוזמה, ביטוי, אותנטיות.

נולדים ככה או שזה משהו שאת עובדת עליו?

אני עובדת על עצמי להרגיש חופשיה, לפעול מהבטן, להכיר את עצמי, להשתאות, להתפעם, להרגיש את העולם, את האלוהות, את בני האדם ואת היצירה היפה, המכוערת, המזעזעת, המפעימה והבלתי נתפסת שאנו חיים בה, היצירה הגדולה מכולם- הבריאה.

נולדתי חופשיה ומלאת תשוקות לחיים וקיבלתי משחר ילדותי מבטים של השתקה, דיכוי, פחד, ובעיקר, יותר מכול, בהלה. הבנתי שכדי להרגיש שייכת, אסור לי להעפיל על סמכות. הסמכות מדוכאת ומדכאת כשהיא רואה חופש ופראיות ומוטל עליה מתוקף תפקידה לסרס ולהכות את השורש הפראי שעלול להפֱר את הסדר הקיים.

תוך כדי ההתבגרות, הבנתי שאני רוצה להביא לפראיות ולבטן הזאת חופש, חופש מורכב, עם מנעד רחב, לא מדוכא, שעובד כמו חומר עם הדיכוי.

הגדילה, כמו הלידה, כמו ההנקה, כמו ההורות, כואבת. אני מחויבת לחיפוש הזה ולהרחיב את ההגדרה של חופש מתוך גבולות חופש, מתוך כבוד לעצמי, לזולת ולצורך של האישה שבי שזועקת וזקוקה לחופש, לגיבוי, לקהילה ולעדוֹת אמתיות שהכוח שלה להיות חופשיה ומחוברת לעצמה היא מחויבות פנימית משחר לידתה.

הילה גלסר נשיות הריון ולידה

גדילה זה דבר כואב?

כשאנחנו מכירות בדיכוי ובמקום שבו סגרנו את עצמנו, הן במובן האישי והן החברתי, הפצע נפתח ולעזאזל, זה כואב. זה כאב עמוק יותר, אחר, לא הכאב שמנסים להדוף. זו הסכמה אמתית לנשום פנימה לתוך משהו לא מוכר שלא טיילנו בו עדיין, אזור דמדומים, כביכול. זה יכול להחוות ככאב, אבל בת'כלס זה אור גדול ונפלא.

הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהגדילה וכשאני שמה אותו על השולחן הוא משחרר והופך למורה נהדר. בסופו של דבר, אנחנו מהלכות בשבילי החיים ורוצות להגיע כמה שיותר למקומות בהן אנחנו חוגגות את עצמנו, אז צריך להלך גם דרך הכאב. במהות הגדילה יש כאב, אבל ההכרה בדיכוי והאפשרות לשנות ולרפא מאירה ומעירה  קתרזיס של עוצמה וכוח שעברתי משהו וצלחתי אותו, כמו בהריון ולידה.

מתי שמת לב שאת נמצאת בדיכוי?

כבר כילדה הרגשתי את הדיכוי והבנתי אותו, אבל לא היו לי כלים להתמודד איתו. כשבגרתי לנערה, חוויתי את עצמי משפיעה ואהובה, אבל משהו בי כל הזמן רצה להתרחק מהעדר ולמצוא את 'האני שלי', זה היה מורכב וכואב.

ניסיתי להבין איך אני נשארת בקשר ועם זאת נאמנה לעצמי. התיאטרון היה מפלט האפשרות לשחק מישהי אחרת בתוך גבולות ברורים. אני משחקת, אז מותר להשתגע, זה מוגדר ואפילו נחוץ.

כשבגרתי, מצאתי שגם עולם התאטרון מובנה וצר-  כדי להתאים לו אני צריכה להיות רזה יותר, מדויקת יותר, בהירה יותר ובעלת מרפקים. אודישנים, מרפקים ולדחוף את עצמי בכל מצב לא היו אפשריים עבורי. גיליתי על עצמי שאני מבולבלת, תוהה, רגישה, פגיעה, ועם זאת, שחקנית נוכחת חזקה. הגעתי למסקנה שאני חייבת לראות את עצמי כמו שאני. אין לי עניין ליישר קו עם תכונות של מרפקים ואני מעדיפה למות מאשר להיות משהו שאני לא.

החלטתי ליצור לעצמי מרחב שבו האישיות, הערכים והמחקר שלי על מי אני ישתלב בעולם היצירה. מצאתי את 'תיאטרון החדר' ואת אמיר אוריין והתחושה הייתה כל כך מרגשת.

 

מה התאפשר שם?

מצאתי בית. מצאתי עוד נשים ואנשים כמוני, נשים רגישות, תוהות, מחוברות. שם פגשתי את רינה לביא, הבמאית של ההצגה 'יומן הריון', ואת  טלי ליברמן, יוצרת בחסד, שאיתה ועם רינה כתבנו את ההצגה המעלפת "בפנוכו".

הפגישה עם רינה הייתה הפגישה המשפיעה ביותר. איתה אני חווה תהליך אמיתי של קשר של שתי נשים יוצרות שמביאות לבמה חשיפה של מהו קשר נשי אמיתי. אומנם ב'יומן הריון' אני עולה לבמה לבד, אבל ההצגה היא בעצם שתינו. התמיכה שלה בהצגה, עבודת הבימוי שלה, כולה מבוססת על חברות אמת, שיח מכבד ומאפשר, בדיוק כמו שלמדתי ב'תיאטרון החדר'. רינה מאפשרת לי באמת להיות. אנחנו בוכות, צוחקות, זועקות ומביאות את כל היבטיי החיים בחופשיות אחת מול השנייה. זו עדות, חברות ויצירה.

יומן הריון הילה גלסר הריון ולידה אישה יוצרת אמא

 

נשמע כמו מתנה גדולה.

נכון, יחד עם רינה וטלי חגגתי מרחבים של חופש, תהיות ומקום שמאפשר להתפלש. נגלו בפניי חלקים רבים ממני שהרגתי, כי לא ידעתי להכיל. יצרנו יחד מתוך מקום של ריפוי, זה המקום שייחלתי לו תמיד.

ב'תיאטרון החדר' הכרתי את מי שהיא חברת-אחות נפש שלי, שלי גורל, ואיתה יצרתי את הספר 'אישה יוצרת אמא' המבוסס על 'יומן הריון' ושוב חוויתי אור ועושר של שיח נשים אמיתי, חומל, בלי קנאה ומרפקים. מאותו חיבור לחיבור ונשיות זימנתי את נועה ברקת שערכה את הספר והגשימה לי את החלום לממש אותו במציאות. עד היום היא מלווה אותי איתו וחברת נפש מדהימה בפני עצמה.

אני מרגישה מבורכת על שותפות אמת של נשים. התהליך איתן התאים למבנה שלי- בלי דד ליין, בלי ביקורת, בלי מחיקה. נשים שיוצרות יחד מארג תמיכה זו לזו הן כיוצרות והן כנשים. זו הפריצה שאליה ייחלתי. לא פריצה במובן של הכרה, תהילה וכוח, אלא במובן של לפרוץ את גבולות עצמי.

הלכתי נגד כל הדפוסים החברתיים שניסו לדכא אותי וילדות אחרות כמוני באמרות כמו: "משחק זה תחביב", "לכתוב זה שטויות", "צריך להיות זמרת כדי לשיר", "ממה תתפרנסי?" ועוד מיני אמרות מעוררות השראה עבור המדכאים למיניהם.

עד היום, כשאני עולה לבמה או מוכרת ספר שלי אני עוצרת רגע, עוצמת עיניים ומודה על הזכות להיות אישה יוצרת.

הילה גלסר יומן הריון, נשיות, שחקנית אימפרוביזציה

 

"אז מה אני לומדת על החיים בתהליך הדגירה האישי שלי? שפחד הוא נשק חם ומסוכן, בעיקר אם את אישה הרה שמרגישה אשמה, ושכסף יכול להפוך כל פרופסור לחבר טוב לחיים".

(מהספר וההצגה 'יומן הריון', הילה שרעף גלסר)

בספר את מעלה נושאים כאובים על עצמך ועל החברה, אבל את לא מתוך מסכנות או נחיתות, אלא מעוצמה, הומור, חוזק, ישירות לא מתחנפת. יש בזה משהו מחזק.

מסכימה איתך. הרגשתי בהריון ובלידה וגם כילדה שעברה תהליך לא פשוט עם אמה-אובדן ראייתה, שהכאב שלי לא נרשם ולא מעורר אמפתיה כי הוא לא מוכר מספיק בעולם הרגשות. הרגשתי שאני רוצה להיעזר, להגיד, לספר, להיות במקום חלש, וכמה קשה לאנשים לעזור כשהם חווים כאב מעוצמה ולא מרחמים או גזירת גורל.

אני רוצה להיעזר, להביא חולשה ורכות ופגיעות, אבל לא מוכנה לשתף פעולה עם מקומות מרעילים, מקטינים, משתמשים ופוצעים. זו חתיכת עבודה כי זה לגעת בתפיסות תרבותיות על תמיכה וכאב, על לעזור ולהיעזר.

כאישה שרוצה לתת ביטוי לכל לתהליכים שאני עוברת ולהיות בקשר עם עולם הרגש שבי, הבנתי לא פעם שכשאני חושפת את הכאב שלי אני חשופה לרחמים, אבל גם לסוג של גניבת כוח. אם זה על ידי רופאים, טיפות חלב או קובעי דעת קהל למיניהם שמרשים לעצמם לחתום על הגדרות של נשיות, אימהוּת ותפיסות חינוך וחיים.

הבנתי שיש לי מה להגיד והרבה, גם בלי להיות קובעת דעת קהל או בעלת תואר מוסמך. השיח הזה כשלעצמו לא פשוט, כי אני מערערת על היודעים והסמכות והם התחרפנו מזה ועדיין מתחרפנים.

הריון ולידה, נשיות, יומן הריון, שחקנית

 

על פי חוקי המשחק החברתיים הקיימים, אנחנו צריכות להיות מסכנות כדי לקבל עזרה?

כן, אני חושבת שהשיח הקורבני הרבה יותר מאפשר תמיכה, זו החוויה שלי.

כאב שמגיע בעוצמה, חולשה שמגיעה מכֵנות, יכולים להיות חזקים ולא פשוטים להכלה עבור האחר. הם גם אינם מבקשים מענה או תשובה או פתרון. כאב שמגיע מעוצמה רוצה רק לבטא את עצמו מול אחות עדה ואז הוא משתחרר כמו קסם, כמו אבקת קסמים. מחזק, מרומם, משנה מציאויות ממש.

אם עומדת משהי שיודעת להחזיק את זה ולהגיד לאותה אישה 'אני רואה אותך, אני שומעת, אני חווה'. זהו, מתרחש תיקון. בלי 'מה צריך להיות', 'איך צריך להיות', 'מה אני חושבת שאת צריכה'. רק להיות, לראות, להקשיב, להיות עדות.

 

 

"רגע!!מה ילד עכשיו?? מה עם התיאטרון? הפרנסה?? הגוף? הזוגיות? המיניות? ההגשמה? מה עם החלומות שלי?

איך אני אצליח לגדל מישהו? לטפל בו? הרי בקושי רב הצלחתי להכיר את עצמי ועכשיו אני אמורה לעזור למישהו קטן כל כך וזך וטהור להכיר את עצמו? האם אני יכולה? אני לא יכולה!"

(מתוך: ההצגה והספר 'יומן הריון', הילה גלסר)

אז- מה עם התיאטרון? הגוף? הזוגיות? המיניות? ההגשמה והחלומות שלך? 

כנראה שהעליתי את השאלה הזאת בהריון הראשון וחשפתי אותה מול העולם מתוך איזה ידע נשי קדום שהיה בתוכי.

התאטרון, הגוף, המיניות, ההגשמה, החלומות שלי, תלויים על חוט השערה שעה שבחרתי או לא בחרתי להביא משפחה משלי. מהרגע שהפכתי לאמא, זה מרגיש כמו מרוץ אבסורדי על הכרה והוקרה. טירוף של השפעות חברתיות על מי היא האישה שאני, איזו אמא אני, ואיך אני נשארת יוצרת בתוך עולם המושגים הזה, ששכח לגמרי כמה מטורף זה לחיות סביב הבית והניהול שלו להיות עמוד התווך של הבית תוך שינויים פיזיים הורמונליים וגידול ילדים אינטנסיבי.

המעברים האלו של להכיל, להעניק, לגדל, ללמד במרחב הרוחני, לקפל כביסה, לבשל, לנקות, לחתל, לקלח, להגשים, לשחק, להיות, לפרנס. המסקנה שלי…טירוף. רק הומור, גמישות, חלומות ויצירה יכולים בחוויה שלי לחבר בין כל המרחבים וגם נשים אחרות שמשתפות פעולה אחת עם השנייה, מכירות במעברים המוטרפים האלו, חושפות אותן, מכירות בהן מבלי להתחנחן, להתכופף ולהעלים. כולנו יחד יכולות להביא לשילוב של משפחה והגשמה בלי אשמה.

 

הילה גלסר, שחקנית, הריון ולידה

 

לאילו נשים את ממש ממליצה לראות את ההצגה?

ההצגה מתאימה לנשים שמבקשות להרחיב את רפרטואר מושג הנשיות, האימהוּת וההתפתחות הנשית. ההצגה מבקשת להביא לעולם שיח פתוח על חופש בהריון, בלידה ובאימהות ומתאימה גם לנשים החדשות ששואלות את עצמן אם זה בכלל מתאים לי או חושבות לא להביא ילדים, כי במרכז ההצגה חיה אישה שמחפשת חופש ודיוק למצוא את הקול הפנימי שלה.

בעולם שבו הרעש לגבי 'איך להיות' מתגבר ודימוי נשי מתקבע, זו הזדמנות לראות עוד תפיסות חיים.

 

מה השאיפות העתידיות שלך בהקשר של ההצגה?

ההצגה רוצה להופיע בפני קהלים וקהלות גדולים, בתוך מרחבים פרטיים וציבוריים, במוסדות, באירועים, בבתים, במרכזים.

ההצגה ניידת ונכנסת לרכב ואני ורינה השותפה גמישות ונמצאות בתנועה. אנחנו מגיעות לכל מקום בארץ וראות את עצמנו טסות לחו"ל איתה. יוצרות בתנועה.

יומן הריון, הריון ולידה, נשיות

ומה חשוב לך להגיד לקוראות? 

שאנחנו יצורות מהממות,

שהעולם צריך עוד ללמוד לקבל ולהכיל ושאנחנו במסע על זמני היסטורי לעורר את האיכות הנשית הגבוהה,

שבכאב שלנו, בריפוי שלנו, בדיכוי שלנו, בתיקון שלנו, אנחנו מרפאות דורות,

שהאיכות האימהית, בין אם את אמא ובין אם לא, בין אם תבחרי שכן ובין אם לא, בין אם את עם רחם ובין אם לא, זו האיכות שלנו שיוצרת את העולם.

ברכות שלנו, בבילבול, בהורמונלית, במעֵזה, במשתבללת, בזאת שבמחזור, בזאת שאחריו. באיכות הזאת יש חמלה לעולם, לעולם הילדות, לבריאה, עושר גדול.

אני חולמת שנחגוג את העושר יחד, שנסכים להיות זקנות שבט, להעניק לדור שאנחנו מביאות לעולם את הכוח הנשי, את היופי הנשי העמוק ולא הפלקטי,

שנהיה עדות של אהבה אחת לשנייה, שניתן כתף, שנתמוך, שהעיניים שלנו יראו את השנייה ברכות, שלא נתאכזר לעצמנו בשם היופי, שלא נמות בשם ההגשמה, שלא נקבור בשם האימהוּת, שנלך על שביל רחב יחד וגם לחוד.

חופשיות.

 

אני הילה גלסר, יש לי שותף חבר אמיתי דן גלסר, יחד הבאנו לעולם הנפלא הזה את עדן הקוסמת ואת בר הסמוראי ואת תום המתהווה לשהוא קסום. אני יוצרת כל הזמן את עצמי את העולם בדיאלוג חי עם המציאות, התרבות והיכולת שלנו לברוא מול מה שכבר קיים, צמאה לשינוי כל הזמן, כמהה לביחד, ליצירה ולחיים של נוכחות של קרקע ורוח, אדמה ואש. שחקנית משוגעת על הבמה מציגה את 'יומן הריון' בתיאטרון הסמטה הצגת יחיד עם רינה הבמאית של ההצגה והשותפה אחות.

בימים אלו אני מעלה עם רינה וטלי מופע סיפורי לידה. נקשיב יחד למארג הלידה ונעלה אותו באותו רגע על הבמה ונמחיש את יצירת החיים והבמה. יס!

ליצירת קשר: hilloolla@gmail.com

 

ההצגה 'יומן הריון' בתאטרון הסמטה ביפו

ההצגה 'יומן הריון' בפייסבוק

 

פוסטים שהילה גלסר כתבה באתר:
על ההצגה 'יומן הריון' של הילה שרעף גלסר

הילה גלסר 'יומן הריון'

הריון שלישי. נקודה?

אמא בקליטה

 

 

צילומים: שירה ריכטר, תמר מזייה והגר אלימלך.

 

** הריאיון נערך כחלק מפרויקט חשיפה של נשות מקצוע מקהילת 'נשים מדברות אמהות' שאני מתחברת אליהן ובעיסוקן הן נוגעות בהיבטים הרגשיים של נשים. הריאיון ממומן על ידי אשת המקצוע הפרטים כאן.

אפשר ליצור איתי קשר ואוכל לבדוק את ייתכנות ההשתתפות בפרויקט, לימור. medabrot.imahut@gmail.com

תגובה אחת ל- “הילה שרעף גלסר, יוצרת ושחקנית ההצגה 'יומן הריון'”

  1. נעה הגיב:

    ראיון מעלף! קראתי בצמא כל מילה והסכמתי עם כל אות!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא מקולקלת.

מאת : יעלי

12 ביולי 201218 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

כשמתקשרים לשאול מה נשמע אני עונה ש"הכל בסדר" ועושה הכל כדי שקולי ישמע תקין… ואם אני בוכה באותו רגע שמתקשרים (אירוע מאוד שכיח) אז אני פשוט לא עונה…מחכה שזה יעבור וחוזרת למי שהתקשר…רק שלא יגלו…אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי…וחוץ מזה איך אסביר את זה? הכי יש לי תינוקת בריאה ושלמה בידיים– אז על מה לעזאזל אני בוכה??

סליחה שאני זו אמא שלך

מאת : אמא אנונימית

23 במרץ 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם אחרי לידה

סליחה,

אני מבקשת סליחה.

סליחה שאני זו אמא שלך,

סליחה על בילבול,

סליחה על כאב,

סליחה שעדיין לא נפתח לי הלב,

סליחה על תשישות,

כשמשהו קורא – משהו קורה

מאת : מיכל

17 ביולי 20115 תגובות

מתוך הריון

רק על עצמי לספר ידעתי. פעם לא ידעתי, ממש לא. חשבתי שאני יודעת. הרבה מילים היו לי, המון. הגיון, רציונל, טיעונים, לוגיקה. נחרצות – המון מזה. הרי חייתי, וחייתי טוב. ילדתי ילדה, עבדתי. זוגיות יציבה ונהדרת וחזקה, בית. חברות טובות, שהתברכתי בהן.

ואובדן אחד. אובדן אחד בלתי אפשרי. אובדן אחד שסירבתי להכיר בו.

בהתחלה זה היה קטן. רק להחזיק מעמד, כל יום קצת. לא לבכות, שלא יראו. להיות חזקה, כי אם לא אני, לא יהיה מישהו אחר. לארגן, לסדר, לדאוג. הרבה לדאוג. לרפד לכולם את הכל, גם אם הם לא צריכים את זה באמת. ממש בקטנה, הדברים שאנחנו עושות כמעט יום יום, על אוטומט.