דרך אם – אימהות היא הכוח

מאת : ד"ר אראלה שדמי

1 בספטמבר 2015 | 0 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, ספרים לאמהות, קוראות לשינוי

 

אימהות עבורי היא כנראה החוויה המשמעותית, המורכבת והעשירה ביותר שחוויתי מעולם, הניסיון המזוקק ביותר של אהבה והכלה של "האחר/ת", שהוא/היא הן שונה ממני והן הקרובה ביותר אלי. אימהות היא המקום שבו למדתי לדעת את עצמי בדרך הטהורה ביותר האפשרית. היא המקום שבו החברה והטבע ואנכי מחוברים בדרך יוצאת דופן.

אולם, מאז סימון דה בובואר הפכה האימהות לבעיה, הבעיה, עבור נשים, מקור הדיכוי של נשים. עבודה – כמו גם גלולות למניעת הריון והפלות – הפכו לסמל של שחרור האישה. מה שפמיניסטיות אלו אמרו הוא בעצם ששחרור של גברים קשור לאי יכולתם לתת חיים ולכן אנו נדרשות לנתק בין אימהות לנשיות ולראות בעבודה את "הארץ המובטחת".

נשים רבות הלכו והולכות בדרך הזו – אך שחרור? אין. הן פגשו שם אפליה, אלימות מינית, עול כפול ומכופל, העסקה פוגענית ועוני. למעשה, עבודה הפכה לכלא עבור המוני נשים (כמו גם גברים) וההבטחה לאיזון בין בית לעבודה – לא נמצאה (וגם לא תימצא כי אינה אפשרית). העבודה הפכה כיום לדת שסוחטת את לשד עצמותנו. האימהות נדחקה לפינה – כבעייתית, כלא מתאימה לעולם החדש, עוד מעט לא נחוצה כלל (עם הרחם המלאכותית שמעבר לפינה) – או כעניינן של נשים עניות ונשות הדרום הגלובלי.

במקום זאת, הספר "דרך אם" – בעקבות הנשים שכותבות בו ורבות אחרות – מציע לנכס מחדש את השרידים, הרוחניות, התרבות, הידע והמשאבים של המורשת המטרנלית, במקום אימוץ המורשת הפטריארכאלית; להנחיל לתרבות מונחים של נתינה אימהית ודאגה מטריארכאלית; לייחס את עצמנו לאם – האם הממשית והסימבולית כאחת, להתחבר מחדש לאם ובעצם, לכל האימהות שלנו, וכמובן, לאימא אדמה, האם הראשונית של כולנו – ואין בכך משום מהותנות או הכחשה של קשיי אימהות ועוולות שנעשו על ידי  האימהות או דחייה של הבוחרות בלא-אימהות. דרך זו פתוחה לכל, כולל כמובן לגברים.

בעקבות ההכרה במלכוד האימהות ובקסם האימהות כאחת, אך גם בעקבות ההכרה במגבלות השיח על משפחה, עבודה ופמיניזם וכדי להציע דיון שונה מהמקובל, משחרר וחלופי באמת, אני דוחקת בכולנו לצאת מחוץ לשיח הפטריארכלי- קפיטליסטי האירופוצנטרי ובייחוד מחוץ לכלא של המשפחה הגרעינית וכבלי עולם העבודה, ששיח דכאני זה מטיל על כולנו. בהשראתן של כמה כותבות בספר זה, שהמפגש עמן שינה ללא הכר את ההבנה שלי, את החשיבה והגישה הפוליטית שלי – האסטרטגיה שאני מאמצת היא להציב את האימהות דווקא במוקד הדיון הפילוסופי, הבלשני, הערכי, הסוציולוגי והכלכלי. לשון אחר, להמשיג ולהכליל את האימהיות כפרקטיקה אנושית משמעותית, כהיגיון כלל-אנושי אשר משתקף ומתגשם בכל מקום ותחום שאנו מתקשות אולי להכיר בו בשל הזלזול והנטייה להמעיט בערכה של האימהיות, אשר מאפיינים את הפטריארכיה הקפיטליסטית אשר כולנו שבויות בה.

 

http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=833

 

ד"ר אראלה שדמי היא אקטיביסטית למען נשים, שלום ושינוי חברתי בדרך לפוסט-קפיטליזם. אראלה שדמי

היתה ראש התכנית ללימודי נשים ומגדר במכללת בית ברל. ייזמה עם חברות את הקמת "קול האישה " – מרכז פמיניסטי בירושלים,

ותנועת השלום "האם החמישית". מעורבת היום בקידום כלכלת הנתינה והקמת קהילות מטריארכאליות-אקולוגיות  בישראל.

שדמי היא גם קרימינולוגית המתמחה בחקר משטרה ושיטור בישראל.

 

 

ספרים מעניינים נוספים לאמהות

פוסטים ומאמרים נוספים על קריאה לשינוי חברתי

 

צילום תמונת פרופיל:  דליה נתן

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

על תבונה ורגישות של הריון שני

מאת : חני סער

11 במאי 201215 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, הריון, יומן הריון, שיתופים אישיים

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני בהריון, שני במספר.

ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי ? גם לי, כך בדיוק אני חשה.

תודה לעצמי, כי אני האמא הכי טובה שאני יכולה

מאת : עידית סברדליק

29 באפריל 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?

היום גמלה בליבי ההחלטה לשבת ולכתוב לעצמי מכתב הודיה, כי הבנתי שיש לי הרבה על מה להודות לעצמי.

הכל התחיל כשלקחתי את בני הבכור, נריה, לרופאת השיניים ושם שאלו אותי על ילדיי. כשעניתי שילדתי שלושה ילדים בתוך פחות מארבע שנים ואת כולם בניתוח קיסרי, התגובה הייתה : " ואוו… כל הכבוד "… ואז פתאום משהו שידעתי התבהר בבת אחת: הבנתי, שבאמת מגיע לי 'כל הכבוד' מעצמי על המשפחה שהקמתי בזמן כ"כ קצר וגם 'כל הכבוד' על דברים נוספים.. ושחשוב שעידית תכתוב לעידית מכתב הודיה שחור על גבי וורד על כל ארבע השנים האחרונות.

כבוד לתחושות מוקדמות – חלק א'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20112 תגובות

מתוך הריון

ההריון הזה התחיל אחרת.

אז נכון, כל הריון הוא אחר, ואני שונה בכל פעם, והסביבה היא אחרת ובלה, בלה, בלה.

ובכל זאת, משהו בתחושה שלי היה שונה.

לקח לי כמה ימים עד שהעזתי לחשוב שאולי יש פה משהו, כי כל סימן תמיד יכול להתפרש כהריון, אז קצת קשה לעקוב אחרי דברים אם הם לא "נשארים" או "מתפתחים".

ואז הופיעו קצת הפרשות ומעין תחושה עמומה בבטן, קצת כואב כזה, אבל לא ממש. לא בדיוק. לא ברור מספיק.