דרך אם – אימהות היא הכוח

מאת : ד"ר אראלה שדמי

1 בספטמבר 2015 | 0 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, ספרים לאמהות, קוראות לשינוי

 

אימהות עבורי היא כנראה החוויה המשמעותית, המורכבת והעשירה ביותר שחוויתי מעולם, הניסיון המזוקק ביותר של אהבה והכלה של "האחר/ת", שהוא/היא הן שונה ממני והן הקרובה ביותר אלי. אימהות היא המקום שבו למדתי לדעת את עצמי בדרך הטהורה ביותר האפשרית. היא המקום שבו החברה והטבע ואנכי מחוברים בדרך יוצאת דופן.

אולם, מאז סימון דה בובואר הפכה האימהות לבעיה, הבעיה, עבור נשים, מקור הדיכוי של נשים. עבודה – כמו גם גלולות למניעת הריון והפלות – הפכו לסמל של שחרור האישה. מה שפמיניסטיות אלו אמרו הוא בעצם ששחרור של גברים קשור לאי יכולתם לתת חיים ולכן אנו נדרשות לנתק בין אימהות לנשיות ולראות בעבודה את "הארץ המובטחת".

נשים רבות הלכו והולכות בדרך הזו – אך שחרור? אין. הן פגשו שם אפליה, אלימות מינית, עול כפול ומכופל, העסקה פוגענית ועוני. למעשה, עבודה הפכה לכלא עבור המוני נשים (כמו גם גברים) וההבטחה לאיזון בין בית לעבודה – לא נמצאה (וגם לא תימצא כי אינה אפשרית). העבודה הפכה כיום לדת שסוחטת את לשד עצמותנו. האימהות נדחקה לפינה – כבעייתית, כלא מתאימה לעולם החדש, עוד מעט לא נחוצה כלל (עם הרחם המלאכותית שמעבר לפינה) – או כעניינן של נשים עניות ונשות הדרום הגלובלי.

במקום זאת, הספר "דרך אם" – בעקבות הנשים שכותבות בו ורבות אחרות – מציע לנכס מחדש את השרידים, הרוחניות, התרבות, הידע והמשאבים של המורשת המטרנלית, במקום אימוץ המורשת הפטריארכאלית; להנחיל לתרבות מונחים של נתינה אימהית ודאגה מטריארכאלית; לייחס את עצמנו לאם – האם הממשית והסימבולית כאחת, להתחבר מחדש לאם ובעצם, לכל האימהות שלנו, וכמובן, לאימא אדמה, האם הראשונית של כולנו – ואין בכך משום מהותנות או הכחשה של קשיי אימהות ועוולות שנעשו על ידי  האימהות או דחייה של הבוחרות בלא-אימהות. דרך זו פתוחה לכל, כולל כמובן לגברים.

בעקבות ההכרה במלכוד האימהות ובקסם האימהות כאחת, אך גם בעקבות ההכרה במגבלות השיח על משפחה, עבודה ופמיניזם וכדי להציע דיון שונה מהמקובל, משחרר וחלופי באמת, אני דוחקת בכולנו לצאת מחוץ לשיח הפטריארכלי- קפיטליסטי האירופוצנטרי ובייחוד מחוץ לכלא של המשפחה הגרעינית וכבלי עולם העבודה, ששיח דכאני זה מטיל על כולנו. בהשראתן של כמה כותבות בספר זה, שהמפגש עמן שינה ללא הכר את ההבנה שלי, את החשיבה והגישה הפוליטית שלי – האסטרטגיה שאני מאמצת היא להציב את האימהות דווקא במוקד הדיון הפילוסופי, הבלשני, הערכי, הסוציולוגי והכלכלי. לשון אחר, להמשיג ולהכליל את האימהיות כפרקטיקה אנושית משמעותית, כהיגיון כלל-אנושי אשר משתקף ומתגשם בכל מקום ותחום שאנו מתקשות אולי להכיר בו בשל הזלזול והנטייה להמעיט בערכה של האימהיות, אשר מאפיינים את הפטריארכיה הקפיטליסטית אשר כולנו שבויות בה.

 

http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=833

 

ד"ר אראלה שדמי היא אקטיביסטית למען נשים, שלום ושינוי חברתי בדרך לפוסט-קפיטליזם. אראלה שדמי

היתה ראש התכנית ללימודי נשים ומגדר במכללת בית ברל. ייזמה עם חברות את הקמת "קול האישה " – מרכז פמיניסטי בירושלים,

ותנועת השלום "האם החמישית". מעורבת היום בקידום כלכלת הנתינה והקמת קהילות מטריארכאליות-אקולוגיות  בישראל.

שדמי היא גם קרימינולוגית המתמחה בחקר משטרה ושיטור בישראל.

 

 

ספרים מעניינים נוספים לאמהות

פוסטים ומאמרים נוספים על קריאה לשינוי חברתי

 

צילום תמונת פרופיל:  דליה נתן

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה ?

מאת : אוסי הורביץ

5 בפברואר 20128 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

בשונה מהלידה הראשונה, אז פחדתי לבקש עזרה בהתחלה, שמא זה יפחית מיכולת האמהות שלי, הפעם בהחלט אמרתי שקשה לי ואשמח לעזרה (יש לזכור שאני אם יחידנית עם פעוטה היום בת שנתיים ושמונה חודשים ותינוקת בת חודשיים), אך הפלא ופלא – נשארתי לבד. איני מבקשת שמישהו יקח אחריות על בנותיי ויחיה את חיי במקומי. עם זאת, מעט עזרה?

שם הציור: "פגישה ראשונה"

מאת : ענת רגב

1 במאי 20116 תגובות

מתוך יצירה נשית

הציור צויר כשבועיים לאחר לידת בני הבכור "דור", כמתנה עבור רופא מדהים מבית חולים כרמל, שליווה אותי בלידה.
כשאני מתבוננת בציור, אני נזכרת כמה אינטימי וחזק היה הרגע שהאחות הביאה אליי את דור בפעם הראשונה, אמצע הלילה, שעות ספורות לאחר הלידה הקשה, כולי כאובה, עייפה ומטושטשת.

שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה

מאת : יפעת הרץ

17 בינואר 20133 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אתמול נפגשתי שוב עם הסטטיסטיקה. ככה, מחוץ לאוניברסיטה, היא חיכתה לי בפינה.

רופא מקסים, מרפאה נעימה, חדר חשוך, כיסא נח, רגלים מפושקות ועובר ( שאני חושבת שהוא עוברית) מתנועע בשמחה על המסך הגדול מולי. מודדים את אורכה, מודדים את עובי הנוזל בעורפה ומופיע שם מספר שלכמה רגעים לא אומר לי כלום ( על אף הסבר מפורט לו זכיתי בדיוק שתי דקות קודם לכן).

'שקיפות בינונית' אומר הרופא ואני שואלת 'מה זאת אומרת בינונית' ( אצלי שום דבר לא בינוני אדון!), והוא משיב, השקיפות לא תקינה, מסיים בעדינות חן ורגישות את הבדיקה ועובר איתי למשרד, שם ההיא של המספרים מהתיכון לא מפסיקה לדבר. ומאז, בשלושים השעות האחרונות, להוציא חמש שעות שינה טרופה, כל עולמי מתמלא במספרים ובשנאתי משכבר הימים- גב' סטטיסטיקה. אחוזונים, פילוחים, סיכויים, סיכונים, התפלגויות… שכל-כולללללם מספרים של אי ודאות מדודה היטב.