שוב זה קורה… שוב איחור במחזור, בדיקת הריון, שני פסים….כל הדאגות והחששות שקדמו לבדיקה נעלמו והחליפה אותם שמחה גדולה- עוד חיים נוצרים בתוכי!
זה לא היה מתוכנן.
לפני כ 4 חודשים מאוד רצינו והפסקנו עם הגלולות, אבל אז השיקולים הכלכליים גברו על הרצון והחלטנו לחכות. הקטנה שלנו רק בת שנה ו 3 חודשים, איך נסתדר עם 2 תינוקות בבית? עלויות של גן, סימילאק, חיתולים וזה רק בשוטף… עוד לא הספקתי לחזור לגלולות וכבר זה נקלט.
בהריון הראשון זה לקח כמעט שנה, לא חשבתי שהפעם זה יקרה כל כך מהר, לא הייתי מוכנה לזה! האמת, שהרגשתי ברגע שסיימנו לעשות אהבה… הייתה לי תחושה שלא ניתנת להסבר, תחושה שלא הייתה לי בהיריון הראשון ובחרתי להתעלם ממנה…
הכל תקין, אז למה בכל זאת התחושה היא שמשהו לא???
הזמן עובר, השקיפות העורפית בסדר, הסקירה הראשונה מראה שהספירה שלי לא נכונה בשבוע, אבל למי זה איכפת- טעות נפוצה, לא חשבתי על זה דקה אחרי… חשבתי על זה הרבה אחרי- אחר כך. אבל כשלכאורה הכל תקין והכל מצטלם יפה, ורק התחושות, תחושות שלא מבוססות על כלום חוץ מתחושות, רק הן לא תקינות, רק הן לא יפות, אז למה להטריד את המערכת…
אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש, אבל לצערי, במקרה שלי, ידיעת החוק- חוקי החיים הכניסה אותי למעגל של מצוקה. לא באמת עונש אבל בהחלט מצוקה. פתאום החיים וההריון בפרט נראו לי כל כך שבריריים, כל כך ארעיים, כל כך לא מובטחים.
דודה שלי אומרת שעד שאין לידה והכל תקין לא אומרים "מזל טוב" אלא "בהצלחה" וככה כל הזמן הרגשתי, שדרושה כאן המון הצלחה, שהכל בשנייה, יכול להיגמר, יכול להיעלם, שהכל אבל הכל לא בסדר אבל לא ידעתי באמת מה לא בסדר.
שיר זה נכתב בחודש השני של ההריון.
אני והאסלה היינו חברות הכי טובות ,
הכרתי צדדים רבים בה וגיליתי שניתן להקיא בכל מקום , ואז נולד השיר הזה שהבנתי שאי אפשר לברוח ואי אפשר לעצור.
קפצתי למסע וזהו, ההריון שלי קשה ולא קל, אך אני בכל זאת יצליח.
ואכן שיר שלי נולדה בשבוע 37
השאלה שרובם שואלים אותי היא: "את דתייה?", לא אני לא. הריון ולידה זה פשוט חלק ממני.
אם לא הייתי מסוגלת להביא ילדים לעולם, זה כאילו ייקחו לי את הידיים.
תחילת הדרך לא הייתה קלה, הריון ראשון אחרי טיפולי פוריות, ילדת מבחנה שהיום היא בת תשע וכשהיא הייתה בת שנתיים אמרתי לבעלי "אני רוצה עוד".
הרבה פעמים הרגשתי את החיוך שבי.
כאשר אני מחייכת, גם הנורא מכל עובר ליד ולא בי, ולא בו ולא בה, וחיוך יוצר פלאים וכן, אני חושבת שבאישה טמון סוד גדול כוח עצום שלא ניתן להסביר…רק אישה יכולה להבין…..
טוב, יש לי הפוגה קלה מהאסלה אז אני אשב לכתוב.
זה בוער בי לכתוב על ההריון הזה, אני כבר בשבוע 12 אז מותר לי על פי כל חוקי העין הרע והנורמות החברתיות- לא?
בכלל, אני לא מבינה למה כל כך חשוב לשמור את ההריון בסוד ואיך עושים את זה בכלל כשכל היום סובלים מבחילות, לא מפסיקים לאכול ולהקיא. פשוט אין לי את האנרגיות הדרושות על מנת להסתיר את ההריון, אני מעדיפה להוציא את זה מהארון כדי להרגיש נוח להתלונן ולהיאנח בכל פעם שאני מרגישה צורך.
אם חוה סולקה מגן עדן בשל אכילת תפוח וקוללה בקללה: "בעצב תלדי בנים", מה היא עשתה שקיבלה תשעה ירחי לידה (כלומר הריון)??? מה, כרתה את העץ הדעת???
נראה שההוא למעלה "הכניס את האלמנט", כדברי הגשש, יחד עם הלידה. הוא ידע שלידה היא כמה שעות ספורות (כן, גם 36 שעות זה שעות ולא חודשים!!).
לא יודעת אם זה הגיל, הריון שני, הקיץ, ההתמודדות לבד או מה, אבל אני לא יכולה לומר יותר "הכל בסדר"…
בוע 28, הזמן טס עד עכשיו, ועכשיו, הדבר היחיד שאני חושבת עליו, מבוקר ועד ליל, זו הלידה הקרובה. האם באמת הפעם אנצח את כל הסיכויים ואצליח ללדת לידה נרתיקית???
אני יודעת שגם אם הילדים שלי בחרו להיוולד בלידות קיסריות, זה לא אומר שאני פחות אישה, זה לא אומר שלא ניסיתי, וב"ה, שניהם בריאים, וילדים מקסימים. ברור לי שרק בעקבות 2 הניתוחים הגעתי לאן שהגעתי, למקצוע המדהים הזה של תמיכה, הכלה ואהבה ללא גבולות של נשים, ברור לי שרק 2 הניתוחים שלי הובילו אותי בדרך הזו למצוא את עצמי ואת ייעודי.
ככל שאני ארגיש יותר בטוחה בעצמי וביכולת שלי ללדת, כך אני אפחד פחות מהלידה, ואפחית את עוצמות הכאב. אני מתאמצת מאוד לחשוב רק מחשבות חיוביות בנוגע ללידה (וזה קשה כשהתגובות מסביבי הן הפוכות לחלוטין, על כך בהמשך…). היוגה מחזקת לי את הביטחון בגוף שלי, ואני מאמינה ומקווה שההשקעה תשתלם.
חשבתי לעצמי…עוד חודשיים במינימום הלידה תתרחש לה, המחשבות מתרוצצות בראש והחששות בלב..
לא משנה כמה אפחד ואחשוש מרגע הלידה ולא משנה אם נשארו לי עוד חודשיים, גם אם הייתי חוזרת להתחלה,עדיין הקץ יגיע והלידה תחול מתישהו ואת הכאבים ארגיש בסופו של דבר.
עברה לי עוד מחשבה שבה אני רואה את האקט של הלידה כמשהו שמנקה את הגוף מכל מה
מאת : אמא אנונימית
16 בינואר 20129 תגובות