בלוג 'נשים מדברות אמהות'

אתמול נפגשתי שוב עם הסטטיסטיקה. ככה, מחוץ לאוניברסיטה, היא חיכתה לי בפינה.

רופא מקסים, מרפאה נעימה, חדר חשוך, כיסא נח, רגלים מפושקות ועובר ( שאני חושבת שהוא עוברית) מתנועע בשמחה על המסך הגדול מולי. מודדים את אורכה, מודדים את עובי הנוזל בעורפה ומופיע שם מספר שלכמה רגעים לא אומר לי כלום ( על אף הסבר מפורט לו זכיתי בדיוק שתי דקות קודם לכן).

'שקיפות בינונית' אומר הרופא ואני שואלת 'מה זאת אומרת בינונית' ( אצלי שום דבר לא בינוני אדון!), והוא משיב, השקיפות לא תקינה, מסיים בעדינות חן ורגישות את הבדיקה ועובר איתי למשרד, שם ההיא של המספרים מהתיכון לא מפסיקה לדבר. ומאז, בשלושים השעות האחרונות, להוציא חמש שעות שינה טרופה, כל עולמי מתמלא במספרים ובשנאתי משכבר הימים- גב' סטטיסטיקה. אחוזונים, פילוחים, סיכויים, סיכונים, התפלגויות… שכל-כולללללם מספרים של אי ודאות מדודה היטב.

לפני כמה שבועות העזתי לשאול בפעם הראשונה את רוני מתי רפאל נולד. שנתיים אני רואה את רפאל גדל לי מול העיניים ומהיום הראשון ידעתי שהוא נולד ביום בו התינוקת שלי לא הספיקה לנשום את אוויר העולם. עברו שנתיים

חודש לפני הלידה – אני מנסה למצוא כמה רגעים אמיתיים של שקט ביני לבין עצמי כדי להצליח סוף סוף לחלץ מתוכי את המצוקה האדירה הזו שאני קוברת בתוך הגוף שלי כבר חודשים, קצת אחרי שגיליתי שהריתי בפעם השנייה.

לפני שגיליתי שהריתי, כל פעם נעתי ונדתי בין רצון גדול לעוד ילד לבין ייאוש עמוק רק מהמחשבה שהנה עוד פעם אצטרך לעבור 'את זה'.

ההריון הראשון היה בסך הכל בסדר. שנאתי את המעקבים של האחיות, שנאתי את ההצקות של הרופאים.

ואז הגיעה הלידה – גם אז היה לי חלום מתוק וורוד של לידה טבעית בבית או בצימר- מים מים מים. כמה אני אוהבת מים רגועים ונעימים ונעים וחמימים. כל-כך רציתי ללדת בתוך מים.

בכל בבוקר אני מתעוררת עם קצת כח ושואלת את עצמי האם כוחי יספיק לי היום?

האם יספיק לטפל בה? להאכיל, לחתל, לחייך, להרגיע, להתייחס אל ביתי? האם יהייה לי את הכח להעניק לה את היחס אשר היא ראויה לו היום?

האם יספיק כוחי לטפל בעצמי? לאכול, לדבר לעצמי, לחזק את עצמי, לדרבן, לשכנע את עצמי במילות עידוד לטפח תקוות ושאיפות להאמין קצת שעוד מעט זה יעבור, יגמר, ישתנה?