בלוג 'נשים מדברות אמהות'

יום שבת, אני נפרדת מההריון. אני נפרדת מהילד שצומח בי. הבן זוג מחבק חזק ורך ואומר שסוף התהליך שאנחנו בו עכשיו הוא בעצם הריון חדש. המילים הריון חדש משחררות ממני הכל ופורץ ממני בכי בקול שאני עדיין לא מכירה ( ואני חשבתי ששמעתי את עצמי בוכה כבר בכל הקולות האפשריים) בכי גדול ורם וממושך, בכי משחרר, מתאבל, בכי שמסיים. אני מסבירה לו שעכשיו אני לא רוצה לחשוב על הריון חדש, אני רוצה להיות עם האובדן של ההריון הנוכחי. באותם רגעים העובדה שבחרתי לא עוזרת לי ויש רק שקט רם ורעש דומם של לפני סוף. אני כל כך נוכחת מחד וכל כך צפה ומנותקת מאידך ושני המצבים מתחלפים כל הזמן.

יום א' היה קשה כל כך, עד לרגע עצמו. חיכינו המון זמן עד שתורינו הגיע, איחור של שעתיים וחצי מהצפוי וחברת נשים שכל אחת וסיפורה מרחף מעליה במסדרון שכולו סופים. הסופים קורים אגב באותו מקום שבו קורות התחלות- מחלקת IVF של בית החולים. בחדר האחיות מחייכים אלי מיליון תינוקות מצולמים, תוצאת העבודה הקשה של משפחת תהליכי הפריון. אני בקושי יכולה לשאת את התמונות ואת הידיעה שאני מהצד השני.

לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.

אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.

ואז שככה הסערה…

אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.

אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.

אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.

אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.

אז למה הפעם לא חוויתי את הבייבי בלוז? למה אף אחות לא ניגשה אלי ודיברה אלי כאילו שהיא יודעת בדיוק מה עובר עלי? אולי כי לא הייתי מספר במערכת?

אני חושבת שעם כל הכבוד להורמונים, בכל אחת מאיתנו פועם לב ייחודי ומיוחד, לכל אחת מחשבות וקשת רגשות ייחודי לה, וכל ניסיון להכליל את החוויה שאחרי הלידה נוגע בשטחיות נסיבתית שאינה מכילה את מלוא הדרה, יופייה וייחודה של כל אישה.

מה הפלא שעולים רגשות קשים כל כך? מה הפלא שנשים רבות חוות תחושה של בדידות ואובדן החופש?

חווית לידה הוליסטית בעיני אינה מתמצה בלידה ללא אפידורל עם כדור עם חבל, בג'קוזי או בפרימוס… חווית לידה הוליסטית היא בראש ובראשונה חוויה של הכלה וכבוד אל האישה היולדת ואל נימי נפשה ומאווייה והיא לא נגמרת אחרי שהתינוק יוצא מהרחם, היא ממשיכה זמן רב אחרי שהדופק בחבל הטבור מפסיק. ואולי גם פה טמונה אחת הבעיות- יש היום מודעות הולכת וגוברת לחוויית הלידה, ואני מאוד שמחה על כך, אבל מה קורה אחרי הלידה?