איזה כיף שהגעת הביתה, את מוזמנת לחלוץ נעליים, להכין משקה חם ולשוטט בין המילים:
אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות?
לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.
חמישה ימים עברו מאז שנולדה הילה. ימים מבלבלים, ימים של הסתגלות, ימים שבהם נתתי לחוויה לשקוע, לחלחל, ורק עכשיו אני מוכנה לבטא את מה שעברתי. עברנו. אני מאוד רוצה לספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למועד הלידה, כי יש המון דברים שאני מרגישה עכשיו שאולי יהפכו מטושטשים בהמשך, וחשוב לי לבטא גם אותם.
אם פעם היו אומרים לי שטיול עם תינוק בעיר יעשה לי כל כך טוב, אם היו אומרים לי שלבלות איתו אחר צהריים רגוע ימלא אותי אושר, אם היו מתארים לי איך אעוף באוויר מכל תזוזה קדימה בהתפתחות המוטורית, מכל נכונות לפתוח עוד טיפונת את הפה ולאכול משהו מלבד בקבוק מטרנה….
וואו, כנראה שזה לא פוסח בשום שלב, הרגע הזה שכל הילדים בעניינים שלהם, במסגרות שלהם, ואת חוזרת הביתה לבית ריק, ממש ריק. לא שקט, כי מישהו ישן ותכף יתעורר. ריק, לבד, סוליקו.
חשבתי שאחכה לרגע הזה בכיליון עיניים, להיות קצת עם עצמי, ליהנות מהשקט, לכתוב משהו, לקרוא משהו, לסיים את כל הסידורים שדחיתי….
לחזור לחופש. לרוגע. לשלווה.
לחזור להיות בלי אחריות בכלל…
לחזור לשחק, כל היום!
לחזור לרקוד ולשיר באמצע הרחוב, פשוט כי זה יוצא…
כל הזמן חיכיתי שיגיע איזה שינוי במצב החיצוני, בשעות שינה של תינוקי, בחוסר שקט שלו, בעייפות הבלתי נסבלת, בחוסר ספונטניות…וכל הזמן היתה ציפור קטנה שלחשה לי שלפני שאני ארגיש את השינוי החיצוני אני חייבת לשנות משהו בפנים, בתפיסה שלי את הדברים, ביחס לאמהות שלי.
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
לתכנים נוספים, אפשר להיכנס לפייסבוק וליוטיוב.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.