בלוג 'נשים מדברות אמהות'

היום גמלה בליבי ההחלטה לשבת ולכתוב לעצמי מכתב הודיה, כי הבנתי שיש לי הרבה על מה להודות לעצמי.

הכל התחיל כשלקחתי את בני הבכור, נריה, לרופאת השיניים ושם שאלו אותי על ילדיי. כשעניתי שילדתי שלושה ילדים בתוך פחות מארבע שנים ואת כולם בניתוח קיסרי, התגובה הייתה : " ואוו… כל הכבוד "… ואז פתאום משהו שידעתי התבהר בבת אחת: הבנתי, שבאמת מגיע לי 'כל הכבוד' מעצמי על המשפחה שהקמתי בזמן כ"כ קצר וגם 'כל הכבוד' על דברים נוספים.. ושחשוב שעידית תכתוב לעידית מכתב הודיה שחור על גבי וורד על כל ארבע השנים האחרונות.

איך? איך לידה, שכל חיי שמעתי כמה קשה היא וכואבת, הפכה להיות בשבילי לא רק חוויה חיובית וטובה אלא גם חוויה מדהימה, מעצימה ומצמיחה שאני נזכרת בה בהתרגשות ובחיוך גדול?

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה חושבת שלא ארצה אף פעם ללדת. אמא שלי הטיבה לתאר את הלידות שלה כסיוט עלי האדמות ואני, בתגובה, הכרזתי בנחרצות שאני אאמץ ילדים ולא אלד אותם. לשמחתי עבר הרבה זמן מהילדות שלי ועד שמצאתי את בחיר ליבי ונכנסתי להריון בגיל 31, כי רק אז, כנראה, הייתי באמת מוכנה לתהליך המופלא הזה של התחברות לגוף, יצירת פלא שצומח וגודל בתוכי, לידה מרגשת ואמהות מהנה.

הפכת לאבא. לא פשוט להיות בנעליך עכשיו. דבר גדול נפל בחייך. אתה נרגש, נסער, ואולי גם מבולבל וחושש. ודווקא עכשיו, כשאתה כל כך צריך את בת הזוג שלך לידך, שתתמוך בך, היא עסוקה במישהו אחר לגמרי: בתינוק שלכם. אולי היא בדיוק מנסה ללמוד איך מיניקים, סביר להניח שהיא עדיין מתאוששת מהלידה, והיא ודאי עייפה מאוד, ואולי גם כואב לה.

יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו.. ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.