איזה כיף שהגעת הביתה, את מוזמנת לחלוץ נעליים, להכין משקה חם ולשוטט בין המילים:
אמנם אני בגיל שבו הילדים גדולים ויש לי טון זמן לעצמי, אבל אני לא יכולה לשכוח את התקופות של צורך בחמצן רגשי ופיסי באמהוּת, את הצורך בזמן לעצמי. זמן שבו אני אהיה לבד, בשקט, אעשה את מה שחשוב
מזמן לא כתבתי טקסט פוליטי, ואני לא יודעת עד כמה בא לי לזעום, אבל הצעת החוק לחופשת הלידה לגברים שהונחה השבוע בכנסת כל כך הרתיחה אותי, עד שאמרתי לעצמי שהפעם כדאי שאקדיש זמן לכתיבה. אולי כדאי שאתחיל בנשימה
נשים רבות מתמודדות עם אכילה רגשית – אכילה מתוך צורך בנחמה, שקט או רגע לעצמן. אבל מאחורי האכילה מסתתר לעיתים סיפור עמוק יותר: מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם הגוף ועם הרגש. בטקסט הזה אני משתפת איך אפשר
איך הוא נראה
הדיכאון (שלי) אחרי הלידה.
כמעט ולא נראה. הוא יודע להסתוות ממש טוב. הוא פשוט שם. בתוכה. כמו ענן סמיך וכבד. לכל מקום שהיא הולכת הוא הולך יחד איתה.
כשמדברים איתה, זה כאילו מדברים איתו. אבל אף אחד לא רואה.
התקופה שאחרי הלידה מלאה בשינויים רגשיים, הורמונליים ופיזיים – וזה לגמרי טבעי להרגיש עייפה, מוצפת או אפילו בוכה בלי סיבה. אבל לפעמים, התחושות הקשות לא נעלמות, אלא נשארות בעוצמה גבוהה ומשפיעות על איכות החיים שלך, על התפקוד שלך
האם אהבה של אמא לילדה באמת גואה מרגע הלידה, כמו שמספרים? שירה עדיאל כותבת באומץ ובכנות על ריחוק רגשי, דכדוך, ושנים של מסירות שקטה ומורכבת. זהו טקסט חשוף ונדיר על הדרך שבה אהבה לפעמים לא נולדת – אלא
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
לתכנים נוספים, אפשר להיכנס לפייסבוק וליוטיוב.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.