איזה כיף שהגעת הביתה, את מוזמנת לחלוץ נעליים, להכין משקה חם ולשוטט בין המילים:
לפעמים נוטות לחשוב שהמעבר לילד שני הוא קל יותר, זורם יותר, אפשרי יותר, נוח יותר. לפעמים זה באמת ככה, אבל לפעמים זה מרגיש אחרת. מיטל גזלה רופא, אמא חודשיים לילד שני, משתפת בכנות בתחושות שלה. יש משהו מערער
רוב השיח על הסתגלות לגן מתמקד בילדים – אבל גם אמהות עוברות טלטלה. בפרידה, בתחושת האשמה, ובקונפליקט שבין הרצון להחזיק את הילד לבין הציפייה לחזור לשגרה. פוסט אישי שנותן מקום גם לקול שלהן – של אמהות שמרגישות את
הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת,
המוח הופך לעיסה.
החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים.
גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה.
זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.
אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.
אמהות לתינוקות עם ריפלוקס לא תמיד מקבלות את ההבנה שהן צריכות. הרופאים מדברים על זה כאבחנה, לפעמים יש טיפול שמציעים, אבל כמעט אף אחד לא שואל – מה עובר עלייך? איך את מסתדרת כשכל כל הרבה רגעים ביום
אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
לתכנים נוספים, אפשר להיכנס לפייסבוק וליוטיוב.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.