מה זה להיות אמא ? האם זה חלק מהצורך האבולוציוני ? האם זה חלק מן התרבות שלנו ? האם אימהות נתפסת בתרבות שלנו הישראלית כמו שהיא נתפסת למשל באנגליה ? או בגרמניה ? ואולי בארה"ב ?
אני חושבת שעבורי היה ברור כבר בגיל חמש ואולי שש שאני אהיה אמא, זה פשוט היה שם תמיד. גדלתי בקיבוץ וכמו כל ילד בתקופתי עבדנו בקיבוץ. אני תמיד עבדתי בבתי הילדים וידעתי שיום יבוא וגם לי יהיו משלי. לימים בגרתי והרצון לאימהות הפך לתשוקה, לחלום אליו אני מתאווה… אבל… לא מצאתי את הזוגיות לה שאפתי וכך מצאתי עצמי בת 38 ועדיין לא אמא.
למה חברותיי הקרובות לא דיברו איתי על רגשות קשים אחרי לידה?
בהחלטה קשה ומחשבות רבות החלטתי לממש את האימהות שלי גם אם לבד. החלפתי עבודה ונכנסתי להריון מתרומת זרע. בגיל 40, לפני שנה וחצי, הפכתי סוף סוף לאמא. עם האמהות הראשונית קיבלתי גם כבונוס דיכאון לאחר הלידה ומתוך הדיכאון למדתי הרבה על עצמי ועל התרבות בה אני חיה.
אז הנה אני, אוסי הורביץ בת 41+, אמא לאופיר ביתי המקסימה שאני כל כך אוהבת. כשהתחלתי לטפל בדיכאון הבנתי ש"הדבר" בדיכאון אחרי לידה הוא הדימוי האימהי הנמוך שהאישה מרגישה שהיא נמצאת בו ומה שהדהים אותי הוא שלא מדברים על זה. אז למה לא מדברים על רגשות קשים אחרי לידה?
מדוע חברותיי הקרובות ביותר, שליוו אותי לאחר הלידה, לא אמרו לי דבר על רגשות קשים אחרי לידה, כמו: יש לי ילדה, מדוע אני לא אוהבת עדיין?, להיות אמא בעיקר סמוך ללידה עייפים מאוד, עייפות שאין דומה לה בשום מקום. האחריות על יצור קטן ומדהים מפחידה. לצאת מבית חולים זה מפחיד !! להניק זה לעיתים קשה ומי שקשה לה חווה זאת בעוצמה רבה עוד יותר כי היום אם את לא מניקה את "פחות" אמא (לפחות ככה המערכת תופסת אותך) ועוד ועוד מחשבות. אז למה לא מדברים על זה?????
אי אפשר להתווכח עם הדימוי המושלם של אמא שעושה הכול למען הילדים
כאשר אובחנתי עם דיכאון מיד סיפרתי לכל חברותיי כמובן ומשפחתי וכל מי ששאל לשלומי (אבל באמת התכוון לקבל תשובה :)) והרגשתי הקלה גדולה. הווידוי שיש לי דיכאון אחרי לידה בפני קרוביי יקירי ומוקיריי הביא את הנשים הקרובות אלי להיפתח ולספר לי שגם להן היו תחושות דומות אם בחלקן ואם בכולן ואף יותר וכי הן הרגישו חשש לשתף במחשבות ובתחושות את בן הזוג, האמא החמות והחברות. אז למה לא מדברים על זה ?
אני טוענת שאנחנו חיות בחברה שמקדשת את דימוי ה"אמא היהודיה" זו שהבן שלה הוא כל עולמה ותעשה עבורו הכל וכמובן היא תמיד מוכנה לבשל, לכבס,לקפל, לנקות, להניק, להחליף, להלביש, לרחוץ, לקחת לרופא, לחזור מהרופא, לחבק, לנשק, לאהוב עד בלי סוף, לעבוד מחוץ לבית גם, וכמובן היא אף פעם, אף פעם לא עייפה וגם לא היו לה חיים קודמים להיותה אמא והיא בטח ובטח לא מתגעגעת אליהם. ועם דימוי כזה מושלם איך אפשר בכלל להתווכח??
ואז בא הדיכאון שאין לו עדיין הסבר רפואי מדוע הוא מגיע לזו ולא לזו ומדוע הוא מגיע בלידה הראשונה או השנייה או השלישית. והדימוי האימהי יורד ויורד וכל דבר שהאישה עושה נדמה עבורה שנעשה כ"אמא לא טובה". אז אם אני אמא לא טובה והדימוי האמהי "הנכון" הוא כל כך ברור לנו בחברה שלנו, אז איך אוכל להודות קבל עם ועדה שקשה לי שאני עדיין לא אוהבת את הילד שלי, שלא טוב לי בבית ולא כייף לי באימהות הזו גם אם היא באה ברצון גדול?
אז לא מדברים על זה!
ולא מדברים על זה!
ולא מדברים על זה!
אנחנו לא מדברות על רגשות קשים אחרי לידה בגלל הבושה
אנו הנשים שמדברות ביננו על הכל באמת על הכל, נכון בנות שאני צודקת, מדברות על ה-כ-ל? על תחושות אחרות מהדימוי של ה"אמא היהודייה" אנחנו לא מדברות ובכך אנחנו גוזרות על חברותינו, בנותינו החווות דיכאון לאחר לידה ליפול מטה ומטה ומטה וכל זאת בגלל הבושה!! כשהבנתי את זה החלטתי שאני לא אשתוק יותר! אני לא אתן לנשים נוספות לחוות את הקושי שאני חוויתי בניסיון למצוא מה לא בסדר בי ואיך ואיפה מקבלים עזרה.
לכן הסכמתי להיחשף בסרט שהוקרן לא מכבר בערוץ 2 שנקרא "היום שאחרי הלידה" חשיפה שהיתה קשה מאוד עבורי ויותר מפעם אמרתי שלום להפקה לא רוצה יותר, אבל בכל פעם שהתאוששתי הבנתי שאני עושה משהו חשוב מאוד עבור נשים אחרות. היום אני מעריכה נשים שקמות ואומרות בקול שהן לא רוצות להיות אמהות, או נשים שאומרות שאימהות היא לא משאת נפשן גם אם הן אוהבות את ילדן בדרכן שלהן.
אני לא מזדהה עם התחושות והרגשות האלו, אבל אני למדתי להעריך את האמת שבדברים האלו.