שום דבר לא יכול היה להכין אותי לקראת המהפך הגדול בחיים שלי. מתוך לחיות בשביל עצמי, כאדם, כאישה אשר לומדת, נהנית, מתפתחת, צומחת, המתחילה לגבש את עצמה, נהייתי פתאום חלק מ- 2.
אהבה, זוגיות, יחד. ופתאום- די מהר, נכנסתי למצב לא בלתי רצוי או בלתי מתוכנן, אבל בלתי מוכן למה החיים יהפכו- נהייתי אמא. דבר נפלא, נהדר, המעורר רגשות עילאיים שלא הכרתי קודם.
פתאום יש משמעות אחרת בלקום בבוקר. זה לא רק לעצמי- זה לעוד יצור קטן שתלוי בי לחלוטין. ולא סתם יצור- היצור שלי. הכי נפלא בעולם, בעיניי הכי טבעי, הכי ממלא, שגורם לי בפעם הראשונה בחיי באמת לבכות -מאושר.
אבל, לזה לא ציפיתי, לא התכוננתי, לא ידעתי. יש עוד משהו שהגיע עם האושר הזה. הגיע מהפך. מהפך החיים כפי שהכרתי עד היום. ולזה- לא ציפיתי.
הכנה להורות: לא שמעתי אף אחת מדברת על המהפך שקורה לאמהות
מהפך בגוף שלי, מהפך בהבנת הזמן שלי, מהפך בסדר יום שלי, מהפך בבית (שפעם היה מסודר) שלי, מהפך בסדרי עדיפויות שלי, מהפך בהגדרת העצמי שלי, מהפך בחופש האישי שלי- שנעלם…מהפך ברגשות שלי.
נכנסתי לרכבת הרים רגשית אשר מסתחררת סביבי ולא עוצרת. נזרקתי מהקצה לקצה. משלווה ורוגע, שמחת חיים הבנת המטרה, והרגשה שכל העולם פרוש לפני- לדכדוך, בלבול, חוסר וודאות, כאב פיסי ונפשי ורגשות אשם שלא מרפות לרגע.
אני שואלת את עצמי: אני עושה טוב? אני לא עושה טוב? אני בכלל לא יודעת מה אני עושה? למה אני לא יודעת מה אני עושה? אני לא אמורה לדעת מה אני עושה? איזה חמוד הוא. איזה כיף לחבק אותו. ולהריח אותו . אני מפחדת לבד לעשות לו אמבטיה. מה? את כל זה צריך לעשות כל יום?
הייתי צריכה קודם לישון או לנקות?
ההנקה לא הולכת כמו שצריך. הייתי צריכה לדעת מה הסימנים שהתינוק מראה לי. אני לא מבינה אותו מספיק. למה אני לא מבינה את הבכי שלו. למה הוא לא מפסיק לבכות ??
איזה מקסים הוא כשהוא ישן. איזה כיף שהוא ישן עלי. מה, כבר עברו שעתיים?
הייתי צריכה לישון במקום לנקות. הייתי צריכה לנקות במקום לישון. ברור שלישון קודם. אבל מה עם לאכול? צריך בשביל החלב. ומה עם הכביסה? ואם אלך לישון עכשיו כמו שכולם אומרים לי, מתי אספיק לעשות את הכל? ולא, אין לי עזרה. ואני לא מתכוונת להגיע לדרגה של לבקש אם לא מציעים. מי שרוצה לעזור לי שיבוא ויציע. ואני רוצה גם לבד. ואני לא רוצה לבד. אני מרגישה נטושה. אף אחד לא מבין אותי.
למה הוא לא עולה במשקל? למה אני לא מצליחה כמו הלוחשת לתינוקות?
ולמה הוא לא עולה במשקל ? והוא כל הזמן על הציצי. ושיפסיקו להגיד לי להוסיף לו בקבוק. מה, החלב שלי לא מספיק בשבילו? אבל החלב שלי כן מספיק בשבילו- ככה אמרה היועצת הנקה. אבל איך הוא יכול להיות טוב אם אני לא אוכלת טוב, ישנה טוב, וכל הזמן בוכה?
ולמה אני לא מצליחה לעשות כמו 'הלוחשת לתינוקות' ? הרי קראתי אותה בשקיקה במקום שעות שינה יקרות. ואם אני עושה, אני מרגישה כמו מכשפה. זו לא הדרך. ואולי כן ורק אני לא מצליחה?
וכבר ערב ולא הספקתי להתקלח. ודי עם המשפט הזה שאני כל היום בבית, אז איך לא הספקתי. אני לא יודעת. איך היום כבר עבר? אין לי תחושת זמן. אני לא יכולה לחשוב. איך אפשר לחשוב ביום כשאין לי בכלל לילה? מה, ככה זה הולך להיות כל הזמן ?????
לא התכוננתי להורות, רק אמרו לי לישון כמה שיותר
ומתי הפכתי להיות כזו עצבנית ? ומתי יפסיק לכאוב ? ולמה אני בוכה? ומי אני בכלל ????? לא היה לי דיכאון אחרי לידה. אבל לדעתי הייתי ממש על הסף.
לא ידעתי למה אני נכנסת. לא הייתה לי הכנה להורות. בעיקר אמרו לי לפני הלידה- תשני כמה שיותר. אז הכינו אותי ללילות ללא שינה. אבל מה עם כל השאר ??? תינוק חדש זו חוויה כל כך ממלאת, ומכילה כל רגש אפשרי במנעד הרגשות, אשר הופכת אותי פתאום מאישה עם כל הצרכים שלה- לאמא.
קודם כל זה אני צריכה לדאוג לצרכי התינוק. אוכל, חיתולים, אמבטיות, חיסונים, רופאים, כביסות, עגלה, סלקל. הצרכים שלי כבן אדם הפכו לבסיסיים ברמה של אוכל, שתייה, שינה, אמבטיה. זהו. אין כוח או יכולת להכיל יותר מזה. והאישה שבי …נעלמה לה…בינתיים.
לקח לי כמה חודשים להתגבר על ההלם, הקושי והסחרור הגופני אחרי הלידה
לקח לי כמה חודשים לחזור. כמה חודשים להתגבר על ההלם, הקושי, הסחרור הגופני והרגשי, ולהכיר את עצמי מחדש. פתאום להבין מי אני שוב. להרגיש שוב עצמי. רק שונה.
היום אני אמא לשלושה ילדים, ומסתכלת על הכל אחרת. והכל בגלל הניסיון. הניסיון לימד אותי שהכל זמני. התינוק לא כל הזמן יהיה על הציצי. מתישהו מתחילים להבין את הבכי. ואם לא- אז בילד השני. מבינים שההתחלות תמיד, אבל תמיד, קשות. אבל זה הולך ומשתפר. ופה טמונה נקודת האור.
נקודת האור הרבה יותר ברורה אחרי שעוברים את זה פעם אחת ויודעים שזה באמת ישתנה (כי כשאומרים לך, את עדיין לא כ"כ מאמינה). מבינים שלא צריך ללכת אחד לאחד עם עצות של אחרים, אפילו של הלוחשת לתינוקות. שלכל אחד יש את הדרך שלו ואין דרך אחת שמתאימה לכולם. אבל כנראה הייתי צריכה לעבור את זה כדי ללמוד את זה.
הלמידה תמיד הייתה מלווה בכאב, סבל וייסורי מצפון
ההבנה הגדולה מכולן הייתה- מתישהו ישנים לילה שלם!!!! אפילו אם זה לזמן קצר, עד שהבא בתור מגיע. מתישהו גם מתחילים לחזור להתלבש נורמלי, לצאת לעולם, להרגיש שוב אישה ולא רק אמא, לצאת לעבוד, ללמוד, להתפתח, לצמוח, להגדיר את עצמי מחדש. ומחדש בילד השני. ומחדש בילד השלישי.
אבל לא ידעתי את כל הדברים האלה קודם. לא הייתי כל כך "חכמה" קודם. הלמידה הזו היתה מלווה בהרבה כאב. הרבה סבל וייסורי מצפון (שדרך אגב עדיין קיימים- אבל זה נושא בפני עצמו) .
המהפך הזה- הוא המהפך הכי גדול שיש בחיים לדעתי. כי הוא לא רק הופך את החיים שלנו, הוא הופך אותנו עצמנו. את מה שמגדיר אותנו. ומשנה את זה לגמרי. ומי שלא מוכנה לזה ולא עברה הכנה להורות- כמוני- לדעתי תיקח את זה יותר קשה. הייתי ממש על הסף לדיכאון. באותה מידה יכולתי לעבור אותו.
כל כך חשוב להתכונן להורות אחרי הלידה, להבין שכל ההתחלות קשות
ובכדי שזה לא יקרה לדעתי- כל כך חשוב להבין ולהתכונן לזה לפני הלידה. כל כך הרבה מתכוננים ללידה עצמה. איפה ללדת, איך ללדת, עם מי ללדת… זה חשוב מאד בפני עצמו. אבל חייבים לדעתי באותה מידת חשיבות לחשוב על היום שאחרי הלידה.
הכנה להורות ליום שחוזרים הביתה עם יצור חדש והבנה שהכל משתנה. הבנה שכל מה שהכרנו עד עכשיו מתמוסס לו ונעלם, ומשהו אחר לא ידוע, לא ברור, נכנס. משהו עם נוכחות כל כך חזקה שמטלטלת את כל הקיים עד כה. וההתחלות תמיד קשות.
נכון שכל החוויות שעברתי מגדירות אותי, מחכימות אותי ומביאות אותי למי שאני היום, אבל היה לי קצת יותר קל, וקצת פחות כואב, אם מישהו היה מכין אותי להרגשה הזו. מכין אותי להבנה הזו שזה מה שהולך לקרות, ושזה יעבור.
הכנה להורות הייתה עושה לדעתי את ההבדל
זה בסדר. זה תהליך טבעי. צריך את הזמן הלא ברור הזה ליצור הגדרות חדשות של העולם ושל עצמך. אם הייתי מוכנה בראש שהולך להיות מהפך כזה, אולי בלב זה היה יותר קל.
לא כולן צריכות הכנה כזו. יש כאלה שמגיעות לאמהות בגיל שונה, עם בגרות שונה, עם הכנה אולי מהיכרות של אחים/ אחיות. יש לי חברה שבילד הראשון התנהגה בטבעיות כאילו זה הרביעי. המהפך שלה לא היה כ"כ קיצוני מבחינתה, אצלי זה כן.
הכנה לדעתי היתה עושה את כל ההבדל. ואם לא הכנה- אז תמיכה מאמא מנוסה. הבעיה שתמיכה במצב הזה לא היתה אפשרית בשבילי, כי לא הייתי פנויה לזה. לא פיסית ולא נפשית. לא רציתי להודות בפני עצמי שאני צריכה תמיכה. כפי שהכרתי את עצמי עד כה, לא הבנתי איך אני לא יכולה להתמודד עם זה. ולמה בכלל צריך להתמודד עם מצב שבעיקרו הוא כ"כ טבעי ונפלא…
בקשה קטנה לסיום-
לכל האמהות בשלבי ההתחלה, או לכל האמהות שבדרך… תכינו את עצמכן גם לחיים שאחרי. תדברו עם אמהות מנוסות, תיפגשו, תיקראו, פשוט תתכוננו למהפך הזה. זה יכול ממש לעזור. אני בטוחה שלי זה היה עוזר.
כתבה: אמא לשלוש
בטח יעניין אותך לקרוא גם:
מה זה ליווי רגשי אחרי לידה ולמי זה מתאים?