אמא אחרי הלידה פער בין מציאות לדמיון
אחרי לידה,  תחושות מגוונות אחרי לידה

אמא אחרי הלידה: הרגשתי שהמציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו

כל ההריון הייתה לי מעין מחשבה רומנטית על החיים שאחרי הלידה. קראתי הרבה והבנתי שזו עבודה קשה, אבל כמה זה כבר יכול להיות קשה להיות אמא לתינוק?? להחליף חיתול, להאכיל, לקלח ולישון – קטן עלי.

ככל שההריון התקדם, כל מי שראתה אותי עם בטן הריונית הרגישה צורך עז לשתף אותי או בהריון הנוראי שהיא עברה, או בלידה הלא נורמאלית שהיא חוותה והתפרים, והקרעים והלחיצות. תגידו, אתן נורמאליות? מה זה השטויות האלה?! אנחנו כנשים צריכות לעודד אחת את השנייה, לא לגרום למי שחווה את החווייה המדהימה הזו לפחד ממנה ובעיקר מסופה.

החלטתי שלא להקשיב לסיפורי האימה, להתעלם מכל הסיפורים, לחשוב חיובי ולהגיד- הכל יהיה בסדר. במקרה הרע ביותר – אעבור ניתוח… אפשר לחשוב.

אמא לתינוק: המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו כבר בלילה הראשון בבית

לא אלאה אתכן בפרטי הלידה, כי לא לשם זה אני כותבת את השורות האלה. אבל אומר שהייתה זו לידה קשה. מאוד. בסופו של דבר, הלידה הסתיימה בניתוח קיסרי. בני נולד בשעה טובה בריא ושלם, אבל נאלץ להיות בפגייה מטעמים בריאותיים. רק יממה אחרי יכולתי לראות אותו (לפני זה לא הצלחתי לקום מהמיטה).

אקצר ואספר כי לאחר 6 ימים בבית החולים שוחררנו. איזה אושר גדול! כל כך חיכינו לרגע הזה. זה הרגע שחלמתי עליו לפני 9 וקצת חודשים. סוף סוף יש לי תינוקי קטן ומתוק משלי. סוף סוף אני אמא. אבל, המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו בפני כבר בלילה הראשון בבית.

הילד התחיל לסבול מגזים. לילה ראשון בלי שינה. שני בלי שינה. שלישי – התמוטטות. מה עושים? סבתא באה לעזור, חצי עוזר כמה שיכול, כי הוא כבר חזר לעבוד. חברות עוזרות. אין לי זמן לאכול, לישון ללכת לשירותים או להתקלח. מה עם התינוק השלו והמתוק שחלמתי עליו? למה אני לא יכולה לקבל כמה דקות של שקט?? ושוב התמוטטות.

היה לי קשה להתמודד עם זה שזו לא הפנטזיה שלה פיללתי אחרי הלידה. זה סיוט

חברה טובה שלי באה אלי ביום הרביעי לבד בבית ואמרה לי שהיא לקחה חופש מהעבודה להיות איתי. היא הבינה שאני זועקת לעזרה, אף על פי שלא אמרתי כלום. היא נתנה לי לישון, הכינה לי אוכל, שחקה עם הקטן, טיפלה בו. פשוט מלאך. היא הייתה שם יומיים שלמים. אבל כשהיא הלכה, המשיך הלופ הנוראי של חוסר היכולת להתמודד עם ההחלמה מהניתוח, תינוקי קטן ומתוק שסובל, והכי קשה – להתמודד עם זה שזו לא הפנטזיה שלה פיללתי. זה סיוט.

כשבני היה בן 5 שבועות היה לו וירוס קשה בדרכי הנשימה ואשפזנו אותו בבית החולים. כשיצאנו מבית החולים לאחר שבוע, אז התחלתי להשלים עם זה שלחלומות שהיו לי לפני הלידה אין מקום בחיי. יש מציאות שאיתה אני צריכה להתמודד. מציאות לא קלה.

 

בגיל ארבעה חודשים- תפנית. הילד הפסיק לסבול והפך לחייכן

בגיל ארבעה חודשים – תפנית. הילד הפסיק לסבול, הפך לחייכן. סוף סוף הצלחתי לצאת איתו מהבית. סוף סוך נהניתי מהאמהות. סוף סוף התחלתי להגשים את החלום הרחוק ההוא להיות אמא לתינוק מתוק וחייכן. היום הוא אוטוטו בין שנה, ואני הולכת איתו לסופר, הוא יושב בעגלת קניות ואוכל לחמניה תוך כדי הזלת רוק מאסיבית. איזה מלאך.

ואיך אני מרגישה היום??? זו שאלה טובה. בתקופה שאחרי הלידה הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם הילד וההחלמה לבד. הייתי נשברת מכל דבר. אפילו מזה שבן זוגי הצליח להרדים אותו- ואני לא. אם הוא לא היה רוצה לאכול, אם לא הייתי מצליחה להרגיע אותו כשהוא בהתקף גזים – הרגשתי שאני לא מספיק טובה, ושאין לי את הכלים להתמודד עם זה- פיזית ונפשית.

היום אני יודעת להעריך את עצמי יותר. אני חושבת שהאינסטינקטים שלי היו נכונים. חבל שאז לא הייתי קשובה אליהם קצת יותר. ניסיתי לעשות הכל לפי הספר, אבל גיליתי (וזה לקח הרבה זמן) שאי אפשר לפעול כפי שכתוב בספרים. קודם כל צריך ללמוד את המצב, ואז לפעול על פי ההרגשה האישית שלי. כנראה שאין תשובה נכונה.

הדבר שהכי עצבן אותי היה לשמוע אחרי הלידה. תנו לי להסתדר לבד, אני אמצא את הדרך

הדבר שהכי עצבן אותי היה לשמוע עצות. נכון שהייתי אמא רק שעתיים וחצי… אבל זה עצבן אותי שכולם נתנו לי עצות – את חלקן כבר ניסיתי, חלקן חשבתי שאולי אנסה ובעיקר חשבתי לעצמי – רדו לי מהעורף. תנו לי לבד. אני אמצא את הדרך. היחידות שהקשבתי להן היו אמא שלי ושתיים מחברותי הטובות – כי אותן שאלתי. מהן ביקשתי עצות. כל השאר, פשוט עצבנו אותי.

היום אני רואה את התקופה ההיא כקשה, אבל אני חושבת שהייתי אמא טובה, קשובה, ומאוד מכילה. וגם בן זוגי היה אבא כזה. נכון שזה בא על חשבון הזמן האישי שלנו וזה בעיקר היה הקושי – להתמודד עם זה שאין לך רגע אחד פנוי בחיים. אבל כל הזמן דאגנו להזכיר אחד לשנייה שזה עניין זמני, והתינוק החמודי שלנו יגדל ולא ירגיש ככה לנצח. וטוב שכך.

כתבה: אמא בעילום שם.

בטח יעניין אותך לקרוא גם: 

פער בין ציפיות למציאות אחרי לידה: "אני לא האמא שחשבתי שאהיה. הלוואי והייתי אחרת"

מה זה ליווי רגשי אחרי לידה ולמי הוא יכול להתאים?

16 Comments

  • איילה

    אוי כן, גם לי היו רגעים אחרי לידת בני הבכור שאמרתי לעצמי "למה הייתי צריכה את זה" הוא גם סבל 4 חודשים וצרח בלילות ובעיקר בלילות שלפני שהייתי צריכה ללכת לעבודה..
    אני חושבת שצריך להתחיל בדיוק במה שתארת כ "מה זה השטויות האלה ?! אנחנו כנשים צריכות לעודד אחת את השניה, לא לגרום למי שחווה את החווייה המדהימה הזו לפחד ממנה ובעיקר מסופה." כי שם זה מתחיל. לא רק לתינוק חווית לידה קשה מקשה את ההתחלה אלא גם לאמא שלו! זה כל כך חשוב!!
    אם נחזור ללדת בלידות לא מסובכות, פעילות (ביתיות לא בהכרח בבית אבל לא תחת פלורסנט) ההתחלה תהיה רכה הרבה יותר. כשאני הייתי קוראת סיפור לידות בפורומים גם בלידות הכביכול קלות ומהירות היתה תמיד התערבות, היה תמיד מתח ואלימות באויר. איך אפשר להתחיל כך חיים משותפים?
    וכשהלידה נראית כך בטח שאין לאשה בטחון באמהות שלה. הלידה של בני השני היתה ארוכה ופחות קלה משל הראשון אבל מיד קשה האמא-תינוק שלנו היה נפלא, רך ולא עברה לי מחשבה "למה הייתי צריכה עוד אחד" בכלל. הוא אפילו לא סבל בכלל מ"גזים".

    • מיכל

      מאוד שיפוטית ההודעה שלך, יחסית להודעה מזדהה לפוסט שעוסק בזה שאנחנו צריכות לעודד אחת את השניה. האם חשבת איך את גורמים לנשים שעברו קיסרי בלית ברירה (מסיבות שונות)??? אה, אז בגלל זה קשה לכן! לא בגלל שאולי אמהות היא מאתגרת באופן כללי, שיש תינוקות שונים עם מזגים שונים… אני משוכנעת שיש לא מעט אמהות (יודעת למעשה) שילדו בלידה כמו שאת מדברת עליה ועדיין ההתחלה היא מאוד קשה, ולאו דווקא רכה ואמהות שילדו בקיסרי וכמעט לא הופרדו מהתינוק וההתחלה הייתה מצויינת. לא שאני חסידה גדולה של ניתוחים קיסריים, או של הפרדה בין אם לתינוק אחרי הלידה ושאר עניינים אבל הנימה של התגובה שלך מאוד מאוד שיפוטית. כן, אפשר להתחיל ככה חיים משותפים ואפילו בצורה מאוד מאוד טובה לעיתים. וכן, לפעמים אמא אחרי לידה "רכה" כמו שאת מדברת עליה מרגישה רע, ואולי אפילו מדוכאת, ואולי "סתם" קשה לה.
      ואני כותבת כמי שילדה פעמיים בלידה פעילה, לא נפרדה מהתינוקות שלה לשניה ושניהם טובי מזג (טפו!). וכן, הייתה לי התחלה מעולה והמון עזרה. ולא, לא מייחסת את זה באופן כל כך טוטאלי לאופי הלידה. ברור שיש לזה השפעה, אבל זה לא 100%.

      אז הנה, נשים יקרות, בואו נעודד אחת את השניה – כן, זה קשה. כן, זה לפעמים חונק. כן, זה לפעמים מרגיש גדול וענק. וכן – זה עובר.

      • איילה

        אני מצטערת אני לא מבינה למה את מכניסה לי שיפוטיות שלא היתה. אני כתבתי משהו על מקרי חירום?! על קיסרי בלית ברירה? אני ציינתי איפשהו בהודעה שלי משהו על מאה אחוז?!
        אני כתבתי משהו שאומר "אה, אז בגלל זה קשה לכן!"
        זו את שיפוטית אם אלו המחשבות שלך, אני לא כתבתי שום דבר בכיוון וברור שלא, כי אני לא חושבת כך ואני לא כותבת מה שאני לא מאמינה בו.
        מה שכתבתי הוא "כשהלידה נראית כך בטח שאין לאשה בטחון באמהות שלה" וההודעה שלך רק מראה שיתכן שאינני טועה כל כך כי התגובה שלך מביעה יותר מהכל שההגנה הכי טובה היא ההתקפה אבל אינך צריכה לתקוף אותי כי אינך צריכה להתגונן בפני.

      • איילה

        ותקראי את הספר childbirth without fear אולי זה יעזור לך להבין למה התכוונתי. ד"ר גרנטלי ריד בעצמו חושד בכך שכשגוזלים מיולדות את קוקטיל האהבה כשמזריקים להן אחרי הלידה פיטוצין שגרתי יש לכך השלכות מרחיקות לכת על החיבור בין האמהות לתינוקיהם ועל התינוקות של היום והאמהות של היום. לא המצאתי את הגלגל. אני פשוט חושבת שגם ה"סתם קשה לה" יתכן ומקורו בלידה. פשוט חושבת וזה מה שכתבתי בתגובתי, שזו הנקודה שבה צריך להתחיל לדבר על אמהות ולא רק מהרגע שהתינוק נמצא.

      • איילה

        ועוד דבר אחרון,
        גם לו אמרתי דבר כזה מה הבעיה בלומר שלידה בניתוח קייסרי היא לא ההתחלה האידאלית לאמא ולתינוק? אלו הרי עובדות שהתינוק לא רואה את אמא שלו כמה שעות ושיתכנו בעיות בהנקה אחרי קייסרי, שההחלמה ארוכה יותר. אין פה שום האשמה ולכן אני לא מבינה למה התכוננת ב"האם חשבת איך את גורמים לנשים שעברו קיסרי בלית ברירה (מסיבות שונות)???"
        למה לא להגיד לנשים שחוו קייסרי שהקשיים שלהן מובנים, כי ההתחלה לא אידאלית? למה את חושבת שיותר רגיש להגיד להן שהאמהות מאתגרת ושזה לא קשור ללידה, קייסרי, תפרים, או לידה קל זה היינו הך?!
        חשבת אולי איך **את** גורמת לנשים שעברו קייסרי להרגיש?

  • עינת כהן גילה

    אני חושבת קודם כל שאת מדהימה! כמה טוב יש בך…וכמה לא מפתיע שהחלטת לכתוב על כך דווקא היום, ביום הולדתו של האוצר הפרטי והיקר שלך…
    ולענייננו…בתור מלווה לידות ומכינה גם לקראת ההורות, זוגיות ומיניות…כן כן גם על זה לא ממש מדברים. סודי סודות, תתמודדו…
    אני מדברת על הכל, אך, והאך חשוב, מציעה גם פתרונות אפשריים לבעיתיות ולקשיים הצפויים. נכון שליולדת ולבן זוג זה עוד לא ממש מדבר, הם אינם מרגישים אבל אני מאמינה שברגע שמדברים ומעלים למודעות ניתן לצפות ולהתכונן מבעוד מועד. אני גם סבורה שלא משנה כל כך איך אנו יולדות, פעיל, טבעי, התערבותי, או קיסרי כאשר מגיעה יולדת מוכנה ברמת ידע ומבינה שבסוף יש תינוק, חי, בשר מבשרה המחויבות העיקרית היא לו!!!
    להבין מה הביחד עושה לה ולו ברמת החלמה, התמודדות, התאקלמות והתחלה של דרך חדשה ומופלאה.
    וכמובן מתחברת לדברי מיכל שבסוף החשוב הוא להיות אחת לשניה גם בטוב וגם ברע, לשתף, לדבר ולבקש עזרה. זו לא מילת גנאי, זו מילה שצריך להעלות אותה לראש סדר העדיפויות כאשר מדברים על הריון, לידה ואחרי.
    שכחנו מזה כי אנחנו הרי יכולות ה-כ-ל. אז לא!
    עזרה היא חשובה חשובה חשובה וכבר בשלבי ההריון להפנים ואם צריך ללמוד ולתרגל …
    עד כאן בהמון אהבה לכל הנשים באשר הן עם חיוך גדול, עינת

    • לימור לוי אוסמי

      עינת יקרה,
      תודה על התגובה המפורטת, אך לא אני כתבתי את הפוסט 🙂
      אני מניחה שבהחלט הייתי יכולה לכתוב את זה, אבל כתבה את זה אמא אחרת.

  • הילה גלסר

    אני חושבת שז אפשרי לספר אחת לשנייה את האמת השלמה מבלי לסרס ולהכאיב ולהפחיד…האמת מורכבת מכאב אך גם משמחה…האמת מורכבת והקושי בלספר את האמת שהיא סובייקטיבית וצריך לזכור את זה. הכי חשוב שכל אישה תסכים לקבל את הסיפור שלה ולא תחפש להישען על סיפורים של אחרים כל אחת מאיתנו היא עולם ומלאו בפניי עצמו…!קודם כל הפוסט הזה מרגש,כנה מפוכח ומאוד מודע.התרגשתי לקרוא אותו והוא מילא אותי אושר…בעיקר הסוף הנפלא…אני גאה בך הכותבת ביכולת שלך לכתוב ולתאר בכנות את התקופה שעברה עלייך.אני חושבת שמה שעבר עלייך פשוט גידל אותך להיות אמא מה לעשות, איין אמת אחת ,איין אמא אחת ואיין ילד אחד.גידלו אותנו לחיות כמו בפרסומות אבל פרסומות הן חלולות. מראים לנו משפחה מחייכת תינוק ישן אמא מאושרת ונקייה ורזה…זה חרטה החיים האלו הם מסע וכמו כל מסע יש שיעורים ושערים לעבור…ובכן עברת את השער! בטוחה כי השערים הבאים יהיו קלים יותר כי את גדלת…והתחזקת ושוב תודה רבה!

  • רונית

    עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה!!!!!
    עזרה שמשהו יכין אוכל בשבועות הראשונים, עזרה שמשהו ינקה את הבית, עזרה בזמן שאת במקלחת, עזרה כשאת ישנה.
    עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה, עזרה!!!
    רובנו לא החזקנו תינוק בן יומו מעולם, רובנו לא ערסלנו, לא השתמשנו במנשא, לא הנקנו, לא הלבשנו או רחצנו תינוק קטן. רובנו לא ראינו בכלל דבר כזה עד הלידה.

    המתנה הכי טובה שקיבלתי ללידה היא ביקור פרטי של אשת מקצוע. היא נתנה לי כלים אמיתיים להרגיע את הגורה שלי. פתאום היה רגוע, פתאום דברים התחילו להסתדר.
    יש נשים שירגישו הכי נוח להעזר בחברה טובה או במשפחה, יש כאלו שרק מול עזרה חיצונית יוכלו לשאול את כל השאלות.
    לדעת שיש עולם שלם של נשות מקצוע שיכולות לעזור אחרי הלידה (דולות פוסט פארטום, מדריכות ליווי התפתחותי, יועצות הנקה, יועצות מנשאים ועוד ועוד)

    • שירה לוי

      אני גם מסכימה. באופן אישי, לי היה מאוד קשה לקבל עזרה מאחרים אחרי הלידה. חשבתי שאני צריכה להתמודד עם כל מה שעובר עלי לבד. וגם לי ההתחלה לא הייתה קלה במיוחד. אפילו די דומה לסיפור פה למעלה.

      החברות המדהימות שלי די כפו את עצמן עלי בעזרה – אם זה לשים אוכל במקרר, אם זה לבוא להיות שעה וחצי בצהריים עם הילד. אפילו לשטוף כלים ולעשות כביסה.

      זה היה די מדהים. אני בכיתי הרבה על זה שאני לא מסוגת להתמודד והתביישתי בזה שאני צריכה את העזרה הזו. אני מכירה כל כך הרבה אמהות שהתמודדו עם הימים הראשונים לבד, וזה פשוט לא היה נראה לי הגיוני.

      בקיצור, אני מסכימה – לקבל עזרה מכל מי שמוכן לתת. זו לא בושה. זו ברכה.

  • רונית

    וזכרון קטן…
    האוצר היתה בת 24 שעות ואחותי (שעזרה לי באותם ימים) הלבישה אותה עם בגד גוף ששמים דרך הראש.
    אחרי כמה זמן רציתי להחליף לאוצר בגדים ופשוט פחדתי להוריד לה את הגד גוף דרך הראש וחיפשתי מספריים כדי לגזור אותו…

  • אוסי

    אני מאוד מעריכה אותך על הפתיחות והאמיתיות שנובעת ממילותיך. אני מזדהה עם חלק מתחושתיך וזאת למרות שאני עברתי לידה מאוד קלה… אז אין דבר מעיד על הבא אחריו..
    אני מצאתי פתרון אם כי באיחור מה (אם זה היה מגיע מוקדם יותר נדמה לי שהיה יותר טוב) בכך שמצאתי דולה לאחר לידה שעזרה לי מאוד ונתנה לי את התמיכה האובייקטיבית לה הייתי זקוקה.
    החלום שלי שדולות לאחר לידה יהיו חלק ממתן הטיפול של טיפות חלב שיהיה טיפול הוליסטי באם ובתינוק.
    חלום שאולי יתגשם?

  • שירה דרוקר

    אני עומדת לקראת לידה, ומנסה להכין את עצמי לדבר הקשה מכל – לא לתכנן, פשוט לזרום ולתת לדברים לקרות. אני מאמינה שזה הצעד הראשון בחיים שלמים של הורות שיבואו לאחר מכן.
    אנחנו רגילות לחיות את חיינו מתוך שליטה, מתכננות תכניות, לפעמים הן מתממשות, לפעמים אנחנו מתאכזבות, אבל בתהליכים האלה, של הריון, לידה, הורות – כשהתכניות לא מתממשות ואנחנו מאוכזבות – אנחנו פוגעות בעצמנו ופוגעות בלידינו. ההשלכות של הציפיות הלא ממומשות ישאירו לעד חותם על מערכות היחסים שלנו עם הבעל, עם הילדים, עם עצמנו…
    אנחנו צריכות להכין את עצמנו אך ורק לדבר אחד – לידיעה שכל דבר יכול לקרות, כל תרחיש הוא אפשרי. לבנות את הביטחון העצמי שלנו חזק חזק, ולדעת שברגע האמת, כשנבין מה קורה, נדע להתמודד ולקבל החלטות בדרך הטובה ביותר.
    מאחלת לעצמי ולכל הנשים ביטחון בעצמנו, בגוף שלנו, ביכולות הטבעיות שלנו ללדת ולהיות אמהות מדהימות לילדינו!!! ברגע שנדע את זה בעצמנו, גם הסביבה תדע את זה, ואז לא תהיינה תגובות מטרידות (או שהתגובות פשוט יפסיקו להטריד…)

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× מעוניינת בליווי רגשי לאמהות?