איך מרגיש דיכאון אחרי לידה

איך מרגיש דיכאון אחרי לידה?

איך מרגיש דיכאון אחרי לידה? זה סיפור שכמעט בלתי אפשרי לגולל אותו, כי זה הסיפור שלי, אבל האישה שהייתה שם באותו זמן הייתה אישה אחרת. זו לא הייתי האני שהכרתי מאז ומתמיד. למען האמת, אותה אני שהכרתי מאז ומעולם כבר איננה. היא הלכה מהעולם לטובת אני חדשה, אחרת, לא בהכרח טובה יותר, אבל בהחלט אחרת. אני שמחה על החידוש, אני כואבת את הדרך שעברתי אבל שמחה עליה, למרות ואולי בגלל הקושי הגדול.

אף אחד לא דיבר על איך מרגיש דיכאון אחרי לידה, אלה דברים שמסתובבים באוויר העולם, אבל אף אחד לא אמר באופן מפורש מה זה. "דיכאון אחרי לידה". זה נשמע כמו איזו כותרת רפואית לאיזה מצב ש"אין סיכוי שיקרה לי".

הלידה הייתה טראומטית והתקשיתי להשלים עם אובדן החיים הקודמים

הרגשתי אותו חזק, את הבייבי בלוז. אחרי הכל, הלידה הייתה טראומתית כל כך, שהיה לי ברור שזה לא יעבור חלק. אבל חשבתי שבזה זה נגמר פחות או יותר, שבזה סיכמנו את העניין, קיבלתי את השיעור שלי, מספיק. לא שמתי לב לכל המרכיבים מסביב שהלכו אט אט ונבנו בתוכי, עד שכבר היה מאוחר מדי. במבט לאחור, זה קל לראות איך הדברים התגלגלו. ברגע האמת, לא היה לי מושג שהמדרון תלול כל כך.

ניתוח קיסרי חירום, בניגוד מוחלט לכל התכניות, החלמה קשה מאוד, תינוק שלא מרבה לישון בכלל, הבדידות-בידוד אחרי לידה שהייתי בו, בן זוג שאחרי שלושה חודשי פציעה בבית חזר לעבודה והשאיר אותי לבדי, ההתפטרות מהעבודה וההחלטה לעבוד רק מהבית, הקושי הרב להשלים עם אובדן העצמאות, עם אובדן החיים הקודמים, כל זה אפיין את השנה הראשונה. אבל ההתמסרות לתינוק החמוד, כנראה העסיקה אותי מאוד, הסיחה את דעתי. כך שלא הייתי ערה בכלל למה שהולך ומתבשל בפנים. הייתי עסוקה, כמו שאני תמיד יודעת להיות.

התינוק נכנס למשפחתון ואני בלי עבודה. הרגשתי ריקנות

ואז הוא נכנס למשפחתון. מהר מאוד היה לו כל כך נפלא שהוא "שכח" אותי. ואני? נשארתי בבית לבדי, אף אחד לא ממש צריך אותי, אין לי עבודה כי המצב בשוק על הפנים, כולם חיים את שגרת חייהם ולי, לי אין כלום. ריק. ואולי זה בכלל לא זה, אולי זה היה קורה גם אם הייתי עסוקה מאוד, אולי זה היה בלתי נמנע, אולי זה עוד משהו שלא הייתה לי שליטה עליו. אבל זה קרה.

זה לא נחת פתאום, זה הלך ועטף אותי לאט לאט, כמו שיח מטפס שהולך ומתלפף סביב עמוד. הרגשתי שמשהו לא כשורה, אבל חשבתי שזה עוד אחד מאותם משברי חיים, כמו רבים אחרים שכבר עברתי בחיי וחשבתי שאני אוכל לצאת מזה. אני אסתדר. אבל איכשהו, זה לא קרה. זה רק הלך ונעשה גרוע יותר ויותר.

אני לא הפסקתי לתפקד. לי קרה משהו הפוך. תפקדתי, הייתי על טורבו. עשיתי הכל, קמתי, לקחתי את הילד לגן, ניקיתי, סידרתי, עשיתי כביסות, בישלתי, בדקתי מייל, הכל. אבל הייתי על אוטומט. הרגש קפא. לא היה כלום בפנים. ואקום. היום אני יודעת לומר שזה היה תהליך ארוך, אבל אז זה היה נראה כאילו ברגע אחד נפלתי לתוך תהום עמוקה שאין ממנה יציאה.

לא הפסקתי לבכות למרות שהייתי מוקפת באנשים אהובים

הבכי לא הפסיק, על כל דבר קטן. הרגשתי לבד, למרות היותי מוקפת באנשים אהובים ואוהבים. הרגשות החדשים האלה, שהיו לי פתאום, לא היו מוכרים בכלל – חוסר ערך עצמי, אני לא שווה כלום, אני לא מסוגלת לכלום, שום דבר לא יסתדר, הכל לא נכון, העולם שחור, מפחיד, מסוכן.

ברגעים הקשים ביותר, לא היה לי אוויר לנשום, הכל סגר עלי. אני לא יכולה לשכוח התקף אחד כזה, אחד מיני רבים, הורדתי את הקטן בגן ונסעתי הביתה. מישהו צפר, או משהו כזה ואני נתקפתי פאניקה, מן תחושה שהכל נופל עלי עכשיו. לא יכולתי לנשום, בכיתי כמו ילדה. באף רגע, לא הרגשתי שבא לי למות. ההיפך, הרגשתי שבא לי רק שזה יעזוב אותי כבר. יעזוב אותי במנוחה.

לא הצלחתי לאהוב את התינוק שלי

אבל קשה מכל הייתה ההתמודדות עם הגוזל הקטן שלי, זה שידעתי בראשי כמה הוא נפלא, זה שידעתי בראשי שאני אמורה לאהוב כל כך וליהנות ממנו כל כך. אבל זה היה בראש. בלב, כלום, ריק. את מתבוננת מבחוץ, רואה שהדבר יפה, ולא יכולה להרגיש את זה. אין רגש. הכל שחור. וזה גרם לי כאב חזק כל כך, שכאבי הניתוח הקיסרי נראו כמו ליטוף לידו.

זה הילד שלי, הוא הכי יפה, הכי חכם, הכי מקסים, ואני לא מרגישה אליו כלום. ויותר מזה, אין לי סבלנות ואין לי כוח. וכל מה שבא לי זה לישון. היו ימים שלמים שהשיר היחיד שחזר והתנגן בראשי היה "מה שמתחשק לי זה לישון, רק לישון לישון לישון…." הגוף עייף, הנפש עייפה.

הנפש עייפה והראש יודע שמשהו לא בסדר. "הגוף ער, הנשמה במקום אחר", אמרה זמרת במשפט שנגע בי כבר לפני שנים רבות, אבל היה רלוונטי מתמיד עכשיו. הגוף שלי ידע מה קורה בדיוק, אני הייתי שם איפשהו בפנים, אבל ה"דבר" הזה, הדיכאון, עטף אותי, אחז בי בזרועותיו הארוכות והחזקות, ומעך אותי מבפנים. ולא יכולתי לצאת. רציתי מאוד ולא יכולתי.

להמשך- איך הצלחתי להתמודד עם הדיכאון?

כתבה: אמא בעילום שם

**

אם את מתעניינת לקרוא עוד שיתוף על איך מרגיש דיכאון אחרי לידה, תוכלי לקרוא את השיתוף מחליטה להסכים, לקבל, לקטלג ולכתר את עצמי:  אני בדיכאון אחרי לידה ואם את רוצה להבין קצת יותר על רגשות של נשים אחרי לידה, את יכולה לקרוא את המאמרים האם זו עצבות חולפת או דיכאון אחרי לידה? וגם אלו כאבים רגשיים יש אחרי לידה ואיך אפשר להימנע מסבל עודף. במידה ואת לא בטוחה אם את בדיכאון, או שאת מתחילה להרגיש מלנכוליה ומצב רוח ירוד ומעוניינת להתחיל להרגיש טוב יותר, ליווי רגשי אחרי לידה יוכל לעזור לך. שלך, לימור.

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?