להיות אבא- עזר כנגדה או שותף מלא להורות ?

מאת : רותי שלו

30 במרץ 2011 | 14 תגובות

כדי לתת לאיכויות גבריות מקום, צריך לפנות מקום. להציע את הזכות הבלעדית על האבהות, מבלי לנגוס בה או לרוקן אותה מתוכן

מתוך זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

במהלך השנים אני רואה שוב ושוב את השפעת ההריון והלידה על גברים וההשלכות ההרסניות של חוסר ההכנה של גברים לאבהות ולזוגיות החדשה. מנסיוני האישי והמקצועי ברור לי שיש צורך דחוף בשינוי בתחום, ולכן התחלתי בפיתוח תכנית לגברים שתכליתה הכנה רגשית לאבהות ולזוגיות, ממש כמו קורס הכנה ללידה של נשים.

כל אחד צריך מקום, תפקיד, משבצת

אני מרגישה שהנקודה המכריעה בנושא, היא העובדה שלגבר אין משבצת משלו והוא עובר ממצב של אדם מחולל ועצמאי ביתר תחומי חייו, לאדם שולי במידה מסוימת בכל תהליך ההריון וההורות המוקדמת. כמובן שיש ויש, אבל עדיין, עצם העובדה שגבר מוזמן לרכוש יחד עגלה, ללמוד נשימות לקראת הלידה ולעזור בסחיבת הסלים, מראה לנו שהוא עדיין לא מוזמן להיות שם ממקום אוטונומי ואותנטי, אלא כשולייה.  

גברים רבים מפרשים את זה כפוזיציה לא מכבדת ולא מעצימה והתוצאות לכך ידועות ונעות בין קצרים בתקשורת הזוגית, ניתוק רגשי והיעדרות. המחיר עשוי להיות קטלני עבור המשפחה הצעירה, מה שמתבטא כידוע באחוז גבוה של מתגרשים בשנים הראשונות שלאחר הלידה.

מי אתה אבא? מה לבך מבקש? איך תתן לעוצמה ולאהבה שלך ביטוי בחיי היומיום? איך תכיל את הצרכים והמצוקות שלך? איך תתקשר אותם לעולם? כל אחד צריך מקום, תפקיד, משבצת ואת הבחירה המנוסחת במה שמתאים, אפשר לעשות רק כשיש מגע עם האיש שגר שם בפנים.

הניסיון לאלף גבר הוא חסר סיכוי

כמו שכבר ברור לכולנו, ההבדלים והפערים בין נשים וגברים הם גורליים. חיים משותפים עם מישהו ששונה ממך כל כך, הם ממש לא דבר פשוט לעיכול. הציפיות ההדדיות והתקשורת המורכבת ינועו על הציר שבין משהו משעשע שאפשר להתבדח עליו ועד לתסכול שנגמר בבכי, מדברים שפשוט לא עוברים לצד השני.

אין ספק שסלע העניין הוא בחוסר היכולת לתקשר את השונות, אבל גם במוכנות להכיל את העובדה שיש קסמים שאין מה לפרק אותם לגורמי,ם אלא פשוט לקחת אותם כמו שהם, במלואם, כפשוטם. הרצון לאלף גבר ולהפוך אותו להיות איזה מן צ'ארלס שכזה מבית קטן בערבה, זה משהו חסר סיכוי. כי במהותו, אדם אותנטי וחופשי זקוק למרחב שבו הוא יכול לפלס לו דרך משלו. שיפוט, השוואות עם בעלה של השכנה, ביקורת ואכזבה מצטברת, הם מקור בלתי נדלה לעימות ובעיקר היעדרות רגשית של גברים.

גבר-גבר הוא מי שהכל מסתדר לו בקלות

האיכויות הגבריות הטבעיות מחייבות אותו בניסוח עצמאי של העולם החדש שהוא בורא, אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מה עושים שכאין כלים? איך מתכוננים לפרוייקט הגדול ביותר אי פעם, מבלי להיתמך ומבלי לקבל את החסד השמור למתחילים? כאן מגיעה הנקודה שבה יש מקום להתבונן לעומק בעולם שבו אנחנו חיים.

לאישה שמורה הזכות לפגיעות, לרגישות, לעדינות, לנחיתות, לאצילות, להתרוממות ולגאולה רגשית עצמאית. אבל לגבר אין כלום מכל זה. תאמרו – יופי, איזה מזל. אבל העניין הוא בעצם השבי שבו מוחזקים גברים בחברה המודרנית (והמצ'ואיסטית) שבה אנחנו חיים. אין מקום להתלבטויות, לחולשה, לכאב. גבר- גבר הוא מי שהכל מסתדר לו בקלות וכבר יש לו תשובות לכל השאלות הגדולות של החיים.

אבל גדילה אמיתית ועמוקה של הנפש אפשרית רק ממקום פתוח, חשוף, כן ונגיע. אותנטיות היא הכוח שלנו כפרטים במסלול של צמיחה אישית בעולם מורכב, רק אותנטיות. יש לנו רק את עצמנו במסע האמיתי. הדרך להגיע אל הבאר הטובה של העצמי כרוכה ביצירת מרחב מוגן ומאובטח שמאפשר חיבור ללא פחד משיפוט או ביקורת.

יש הבדל בין תפקוד פיסי לשותפות עומק

נשים, חשופות, פגיעות וגם פגועות, סללו לעצמן את הדרך לריפוי במישורים שונים של החיים. וזה בזכות ההכשר החברתי לאישה ללמוד, לטעות, להיעזר ולהיתמך. גברים עדיין לא שם.

החברה כמאקרו והחינוך שקיבלו גברים במיקרו, לא מאפשרים להם להיחלץ מהבדידות המזהרת של כלוב הזהב הזכרי. ואז, ברגע האמת, מול שלייה ובכי ופחד וצפצופי מוניטור, פתאום הם עומדים במבחן המציאות. ורבים מהם מצטיינים במשימה- הם תומכים, מגוננים, מועילים. אבל מה אז? מה כשמסתיים המבצע? אז מתחילים החיים.

אבל להיות מועיל זה כבר לא מספיק. כי יש רצון למשהו אוטונומי, משהו שעומד בזכות עצמו.

יש צורך מתמשך בנוכחות רגשית ופיסית, שותפות כנה, בחשיפה ועדינות. וזה כבר סיפור אחר, כי יש הבדל בין תפקוד פיסי, ביצוע משימות כאלה ואחרות, לבין שותפות עומק.

הרבה פעמים זה דווקא נוח לעולם. הוא מנהל לו חיים משלו, בעבודה למשל, והיא חיים משלה, עם התינוק. לזה קוראים החמצה. כי יש עוד הרבה יותר לבקש מהחיים. חברות אמיתית שהיא הרבה מעבר לחיתולים והתעוררות בלילה.

מה כוחו הייחודי, הסגולי של גבר?

בפער שבין נשים וגברים יש בעיקר חוסר היכרות עם הסגולות הייחודיות לזכרים ולנקבות. משהו חשוב וגדול נסתר מהעין. מה כוחו הייחודי, הסגולי של גבר? איך נותנים לגבר את הבמה? איך מעצימים את האינטואיציות שלו? איך פותחים בפניו את המרחב המוגן והמפרגן שייתן לו לפרוש כנפיים ולעוף אל תבונתו הגבוהה והעמוקה? שם יש צורך בהעצמה אישית וזוגית. כדי לראות בו את הסגולי שלו ולתת לו לראות בעצמו, כדי להתבשם מהכוחות שבהם ברך אותו הטבע, צריכה אישה לראות גם את עצמה כמבורכת, אצילה וחכמה.

את הרגישות והאינסטינקטיביות, את המנהיגות הנבונה, מגלים לפעמים על הדרך, במקרה, אבל כשאת עייפה ומרוטה ויש לך עיגולים רטובים על החולצה, את לא שם, לא כלפיו ולא כלפייך. לא תמיד אנחנו שמות לב ואוספות פנימה את הפנינים.

ובכל זאת, אנחנו ערוכות במידה מסוימת כדי לא לאבד מגע עם האוצרות שקיבלנו. מעגלי נשים, ספרים בלי סוף, הכנה ללידה, פורומים, בלוגים, תמיכה שבטית.

הגיעה שעתנו לשיתוף פעולה מעצים ומכבד בין המינים

אנחנו כבר ערות לגודל המשימה, התהליך הנשי החל, אבל זה לא המצב אצל גברים. המשמעות המעשית של המצב היא שאפשר לריב על איזו מטפלת או איזה חיסונים או על להוריד את הזבל או לקום בלילה, ואפשר גם לא לדבר בכלל – ולא לדעת אפילו מה חומק לנו מתחת לידיים.

אישה חזקה, רואה את עצמה, יצירתית, שלווה, נועזת. גבר מודע, עוצמתי, מנהיג, מאבטח, יוצר. שניהם יחד זה כבר סיפור אחר לגמרי. בחיי, יש חיים כאלה, יש עולם כזה. בדוק. אבל העבודה רבה. הגיעה שעתנו לשיתוף פעולה מעצים ומכבד בין המינים. זה יהיה ממש שווה צפייה.

אין מילים לתאר את גודל הבדידות והכאב של שני הורים צעירים שחיים יחד אבל אין ביניהם תקשורת. הם מחבקים את התינוק, והם לבד. מניסיון, זה אסון. עם הרבה מזל ועבודה קשה וסבלנות אין קץ, יש תיקון ומרפא גם מזה. אבל באמת שזה ממש מיותר. בואו נעשה את זה אחרת.

ניתן מקום של כבוד ושלווה וקבלה למי שאנחנו. אנחנו פוחדים, מתלבטים, דואגים ועייפים וזה בסדר. עכשיו הזמן להעצים את התשתית הרגשית של אבא ואימא לקראת המסע הגדול בחייהם.

נוכחות מלאה של אמא ואבא יד ביד

כדי לתת לאיכויות גבריות מקום, צריך לפנות מקום. להציע את הזכות הבלעדית על האבהות, מבלי לנגוס בה או לרוקן אותה מתוכן. מבחינתי יש כאן נקודה מהותית שזועקת לשינוי עמוק ויסודי בקרב גברים ונשים כאחד.

המשניות של גבר בחייו של תינוק היא בראש ובראשונה עניין של תפיסה ולחצים סביבתיים, וכמובן בחירה אישית. צריך להיות אדם מודע ואסרטיבי במיוחד כדי להתעקש על נוכחות רגשית ופיסית מלאה בהריון, בלידה ובהורות, בכדי לעמוד מול הנטייה הכמעט טבעית לפרק ולמסמס את מעמד האב וחשיבות נוכחותו במשפחה הצעירה.

איכויות גבריות ונשיות גם יחד הם לחם חוקו של כל תינוק וילד, ואם יש משהו שיהווה  נקודת תפנית ממשית בעיצוב החברה בעתיד – הרי זה שיתוף. פעולה מכבדת ומעצימה בין גברים ונשים, הדדיות ונוכחות מלאה של אימא ואבא יד ביד.

אני מזמינה אתכם להגיב, לשאול ולשתף. לרשותכן ולרשותכם תמיד, רותי שלו

 

רותי שלו,
יועצת ומגשרת. תומכת בתהליכי שחרור וצמיחה

עוד אמהות כותבות:

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה?/ רות שלו

זוגיות: מדריך למשתמש/ תום אלרום

גם אבא נולד/ מור אסאל

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

14 תגובות ל- “להיות אבא- עזר כנגדה או שותף מלא להורות ?”

  1. שירלי הגיב:

    רותי, כתבת מקסים ונכון כל כך!
    בראש כל הזמן היתה לי המחשבה על קורס הכנה "ליום שאחרי" הלידה- לאמהות- שעולמם מתהפך וצריך הכנה נפשית לכך… אבל לגמרי צריך זאת גם לגברים. גם אבא משנה סטטוס. גם לאבא משתנה העולם פתאום- משתנות כל הגדרות העצמי שלו- וצריך להתכונן לזמן ההתחלתי הקשה הזה של עיצוב הגדרות מחדש…
    תודה על המחשבה הנכונה והבריאה הזאת!

    • הי רותי. הפוסט שלך עשה לי צמרמורת. מנסה לזהות בדיוק מה… אולי המשפט שמסתיים במילים "הגיעה שעתנו לשיתוף פעולה מעצים ומכבד בין המינים. זה יהיה ממש שווה צפייה"
      היכולת הזאת לראות (to envision – אין לזה מילה כזאת טובה בעברית…) מצב אחר, רחב יותר, מכיל יותר, מחובר יותר.
      אני גם מרגישה בעבודה שלי כדולה וכמדריכת הכנה ללידה שאני מגלה יותר ויותר את הצורך העצום הזה לפנות מקום אמיתי לאבות בחדר הלידה ובראשית ההורות. לא רק כתומכים של, או כמו שאמרה חברה שלי השבוע כ'לך-תביא', אלא כגברים שנולדים עכשיו כאבות. ובניגוד אלינו, האימהות, שבאמת יצרנו לנו כבר לא מעט מקומות של תמיכה וליווי סביב הלידה (כמו האתר הזה, למשל), האבות בקושי מתייחסים לזה בעצמם, ועוד פחות זוכים להתייחסות מהסביבה.
      בקורס הכנה ללידה שלנו אנחנו עושות שיחת אבות, שבה אנחנו מדברות איתם – עליהם. לא על איך הם יעזרו לבת זוגם. אנחנו שואלות אם יצא להם לדבר עם חבר/אח/מישהו קרוב איך היה לו בחדר הלידה או בחודשים הראשונים. מה עזר לו. לא איך היה לאשתו, אלא לו. לרוב התשובה היא שלא, לא יצא להם. הרבה פעמים אחרי שהשאלה נשאלת, האפשרות הזאת נפתחת…
      ניסינו גם להרים קבוצות אבות אחרי לידה, לצד קבוצות האימהות והתינוקות, אבל בנתיים הם עוד לא באים… אני מחפשת כל הזמן את הדרכים וגם מוצאת יותר ויותר אבות, שכל כך מודים על זה שמישהו רואה אותם, ועל ההזדמנות הזאת באמת להיות שם, לא רק ברמה התפקודית, אלא לגמרי.

  2. מעניין שהיוזמות לקורסים למיניהם לאבות (לפני ואחרי לידה) מגיעות מנשים. מעניין אם יש גם גברים שמרימים דברים דומים.

  3. רותי שלו הגיב:

    נראה לי שהיוזמות באות מנשים וזה עדיין חלק מהמשחק, כי זה לא המגרש הביתי ל גבר, לעת עתה. וגם נראה לי שככלל השיח המגדרי הוא שיח שנשים מובילות, כמי שעסקו בסוגייה המגדרית מאז המהפיכה הפמיניסטית. כך שיוצא שבאופן פרדוקסלי נשים מובילות וגברים נעדרים – גם במאקרו המיגדרי וגם במיקרו.
    כלומר הדיבור עליהם מתנהל מעל ראשם ובלי ידיעתם. זה נראה לי לא שונה מהדיבורים על הכיבוש או הרעב באפריקה למשל, כי גם שם החלק בתמונה שעליו מדובר הוא רק מושא ולא ציר מסובב. אבל גם זה ישתנה. אני מתכוונת לעשות מה שאני יכולה כדי להכניס את הדברים לתוך מחזור הדם של כל השותפים
    הרבה סבלנות ועקביות, והרבה אהבה צריך כדי לרפא את הפצע הזה. אבל זה אפשרי לגמרי בעיני

    • אין לי ספק בכלל שזה אפשרי, אבל היום זה מרגיש לי שגברים צריכים לקחת חלק ב'ארגון' של דבר כזה- בקביעת המטרות, באופי הקבוצה, אופי השיח ואפילו סוג הדיאלוג.

      • רותי שלו הגיב:

        בטוח. זאת האבולוציה של הדבר. נגיע גם לזה, אבל צריך להתחיל מאיפשהו. נראה לי שבמסגרת להסתכל מתחת לפנס, יש כבר קריאה לשינוי מכיוון הנשים שמרגישות את התסכול מהמצב. אז משם נתחיל. מי ייתן ותוך שנה יתחילו גברים להעביר סדנאות כאלה לעצמם
        אמן

        • לא התכוונתי לכך שדווקא מנחים גברים חייבים להנחות, אלא שנראה לי שבשלב ההתחלתי הזה כדאי שהגברים שבסדנא ייקחו חלק משמעותי בקביעת אופי הסדנא, המטרות, הפעילות וכד', באופן אקטיבי יותר מאשר בסדנאות קבוצתיות רגילות.

          • אני דווקא עסוקה במחשבה שאולי גברים צריכים גם להנחות, או להיות שותפים בהנחיה. כאמור, זה עוד לא קורה במרכז שלנו, אבל אני מרגישה שיש בזה משהו נכון, למרות שמאוד מתחברת למה שרותי כתבה – אם זה מעסיק נשים, אז שנשים יתחילו את התהליך, והאבות יצטרפו, איפה ואיך שזה יפגוש אותם.

          • נכון..
            כל עוד שזה לא קורה, אז יש בזה משהו מאוד יפה שנשים יוזמות את זה. אבל אין ספק שכשאני מנסה לחשוב על קבוצות העצמת נשים שמנחה גבר, זה מרגיש לי מוזר מאוד (מכירה גבר שעושה את זה ומניחה שיש עוד).

  4. וואו. אלו מילים. מעולם לא נתקלתי במאמר כמו זה, ממש כמו מחט של דיקור היישר אל לב הבעיה.
    לאחרונה הקמתי אתר שנקרא "להיות אבא: מדברים אבהות" שמנסה ליצור שיח בדיוק כזה בין גברים. לשמחתי אני מקבל תגובות רבות מגברים והשיח שנוצר הוא פורה, מעמיק ומרגש ואני מרגיש שזו רק ההתחלה. באופן אישי, עם כל הפתיחות שאני מרגיש שיש לי, אני מרגיש שהתקשורת ביני ובין אבות אחרים מאוד חסומה ואני מנסה לעבוד על זה. למשל, כשהתקשרתי לחבר שגם הוא אבא והזמנתי אותו להיפגש איזה אחר צהריים אחד עם הילדים – הרגשתי כאילו אני מזמין מישהי לצאת איתי!!! לא ידעתי מה הוא יחשוב, ומה אם הוא יגיד לי לא? ואיך אני נשמע בעיניו?
    חלקי הצנוע יהיה לכתוב על הנושא הזה וגם לקשר לכתבה שלך.

  5. ומי שלא שם לב אז הנה קישור לאתר: אבהות

  6. Hadas הגיב:

    התייעצות.
    פוסט מעולה! מתחברת מאד לכל מילה.
    מה עם אחרי הלידה? כמה חודשים, שנים אחרי. בתהליך הגידול של הילדים, של המשפחה.
    אני מרגישה לאחרונה שקשה לי אי השוויון בין אמא ואבא בבית. בן זוגי עושה המון! באמת אבא נהדר משקיע, עובד מאד קשה, מעורב ובאמת אבא תותח!! אבל עדיין מרגיש לי שהאחריות ההורית היא יותר שלי. והמחשבה הזו מאד קשה לי. אני מרגישה שהיא לוקחת אותי למקומות פרימיטיביים שבפועל המציאות היומיומית שלנו מאד רחוקה משם! מאד!
    איך משתחררים מזה? מפחדת שהמחשבה הזו תוליד מציאות שכזו..

    • היי הדס, נעים להכיר. אני מניחה שלא אטעה אם אומר שרבות רבות מהנשים מרגישות כמוך, אז מאוד שמחה שכתבת.
      אני לא יודעת איך לשחרר או אם אפשר לשחרר, אבל אני כן יודעת שאפשר להתבונן ולבדוק מה קורה לכל אחת מאיתנו שם.
      כתבת מילים גדולות כמו 'אחריות הורית' וגם 'מציאות יומיומית', אבל שווה לבדוק- מהי אותה אחריות הורית באופן ספציפי שאת מרגישה שלא כל כך מתאימה לך? מה בתוך המציאות היומיומית כבר חורק ולא מתאים?
      אני מניחה שבתוך המילים הגדולות האלה יש כל מיני פעולות שלא תרצי לוותר עליהן עדיין, כי הן עושות לך טוב ומעניקות לך משמעות. יחד עם זאת, יהיו כמה פעולות שכבר ממש מיצית ותשמחי למסור אותם אליו או למיקור חוץ 🙂
      החיים שלנו מאוד דינמיים ויכול להיות שמה שהתאים או היה נסבל בעבר כבר לא מתאים כל כך היום. אז אפשר להתחיל להתבונן יחד ולחוד לגבי מה מתאים, מה מציק, מה בלתי נסבל, מה מבקש להשתנות ולהמשיך משם. אפשר לעשות את זה לבד ואפשר גם עם אשת מקצוע.
      מקווה שהצלחתי לעזור,
      לימור, יוצרת האתר.
      http://www.medabrotimahut.co.il/%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%95%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%99/

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

פינת ספרים: "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" / ארנה קזין

מאת : בטי גורן

30 ביוני 20114 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.

בספר, ארנה (כך אקרא לה מעתה, נראה לי מגוחך לקרוא לה “קזין” אחרי קריאת ספר כל כך אישי ואינטימי) מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה.

הקושי וההתמודדות עם ההנקה

מאת : אמא אורית

3 באוגוסט 2010תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, הנקה

אי אפשר להגיד שמההיריון היה ברור לי שאניק, אבל היה ברור לי שאנסה להניק. שמעתי הרבה על כך שלא פשוט להניק ולכן לא רציתי להתחייב לעצמי ובסופו של דבר להתאכזב.

מיד אחרי הלידה לקחו אותנו לחדר שבו האחות המקסימה ניסתה ללמד אותי להניק. לא ממש הצלחתי ורוב החלב שלי לכלך את הפנים של הנסיכה הקסומה שלי. גם אני וגם האחות לא ויתרנו וכנראה שהיא הצליחה לאכול משהו.

במהלך שהותי בבית החולים, הצהרתי על "הנקה בלבד" כדי שגם בלילה יקראו לי להניק ולא יתנו לה בקבוק.

בפסח, חג השחרור, הצלחתי לראשונה להשתחרר

מאת : אוסי הורביץ

6 במאי 20112 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

הכל התחיל עם גרופר וכרטיס הנחה שקניתי לפדיקור מניקור אצל סבטלנה בבזל. מיד עם הקניה, הזמנתי תור לחוה"מ. חשבתי להשאיר את צוציק אצל חברים שגרים קרוב. זה לא הסתדר, כי הם לא היו בבית, ובינתיים אנחנו סוף סוף נסענו לנופש אצל סבתא (כי היה שקט ללא מרגמות וקסמים). וסבתא הגדילה לומר "סעי, השאירי אותה כאן".