אני אסירה בחיק האמהות, אסירת תודה

מאת : מאיה הובני

29 במאי 2011 | 3 תגובות

עם ליה הרגשתי שאני מלכת האמהות. הייתי הולכת בגאווה לכל קורס ודולה כל טיפת מידע נכון ועדכני והייתי בטוחה שאני האימא הכי משקיעה, הכי יצירתית, הכי  טובה

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רק אהבה

לילו בחופש אצל סבתא ואני בבית עם ינצו, סופרת את שעות החופש שלי. מה לעשות עכשיו ? לכתוב או לעשות אהבה ? אני מתייסרת בתוכי קלות. כל כך כיף לי מצד אחד לישון כמה שעות ללא הפרעה ומצד שני, אני רוצה לחבק אותה עכשיו,לדעת שאני מחלקת את האהבה שלי נכון.

לגיטימי להרגיש כל כך משוחרר?

איזה שקט של שישי שלא הרגשנו מזמן, חודשיים וחצי מאז שיותם נולד. גם יניב תוהה על כך האם  לגיטימי לו להרגיש כל כך משוחרר ? חמש דקות אחר כך אנחנו מתקשרים לסבתא: "היא שואלת עלינו?" אנחנו שואלים אותה וסבתא מסננת, "הה…. לא ממש, רוצים לדבר איתה?" אני מיד נדחפת להיות ראשונה.

"לולו, איך את מרגישה ? עושה חיים עם סבתא?" והיא אומרת: "כן". אני אומרת לה שאני מתגעגעת ורק רוצה לחבק אותה, אבל היא עונה לי: "תביאי  את אבא" ומיד שואלת אותו: "אבא, אתה רוצה לבוא איתי מחר לטיול ? אני נוסעת לסבתא יפה הגדולה".

'למה היא לא שואלת אותי'? אני תוהה.

עם ליה הרגשתי שאני מלכת האמהות

עם יותם אני גם כן לא חוסכת מוקד אשמה. ההנקה לא זורמת לי, 'הוא לא גדל כמו שצריך' אומרת לי האחות מטיפת חלב. כל בקבוק מטרנה מרחיק אותי מההנקה שאני כל כך מצדדת בה, כל בקבוק גורם לי להרגיש אמא לא טובה דיה, איזה תסכול וכמה אשמה כלולים במושג הזה 'אמא'.

עם ליה הרגשתי שאני מלכת האמהות. הייתי הולכת בגאווה לכל קורס ודולה כל טיפת מידע נכון ועדכני והייתי בטוחה שאני האימא הכי משקיעה, הכי יצירתית, הכי  טובה. לא סתם 'טובה דייה', אלא טובה דיאדית, מכילה, מצחיקה, מגניבה והנה, איבדתי את מלכותי בתפקיד הזה.

אני מלכה שרוצה להיעלם מהעולם

בכל פינה אני חשה נכשלת, אני לא מספיק טובה, לא באמהוּת ולא באהבה. לא ספונטנית כמו שחשבתי שאני ולא בטיח. מצד שני, אני אומרת לעצמי להתאמן על חמש דקות ביום ללא אשמה, לפרגן לעצמי מול הררי כביסה ולהגיד: "את בסדר, את מלכה. מלכה שאולי לא יודעת לשלוט בממלכה שלה, שהממלכה שלה מתפוררת, שהעולם שלה מתערער, שרעידות ידיה מבשרות רעידת אדמה".

"את מלכה", אני אומרת נחרצות, "לא מלקה! מלכה שאוהבת את הממלכה שלה, שגאה ביצירה שלה".

ולרגע אני מלכה שרוצה להיעלם מהעולם ולחלום שהיא במקום אחר, או אולי להיות טינקרבל כמו שליה  התחפשה בפורים. טינקרבל כזאת שחיה בארץ 'לעולם לא', ארץ הנעורים הנצחיים הקוסמיים, ארץ שחיים בה ועפים בה ולא אשמים בה, ארץ שמעופפים בה ושמחים בה ואין בה סיוטים ופיטר פן  אחד כמו יותם, שומר על החלומות שלי.

אני לא רוצה שיותם ישרת בצבא הזה כבר מעכשיו

עכשיו אני חשה שהחלומות שלי מתפוצצים כמו פופקורן לבן בסיר ואני מחסלת אותם. יש לי בחילה, בחילה נוראית וקיומית, החלומות שלי- גם הם לא משחררים אותי. בכמה שעות חסד מתוקות של שינה שיותם נתן לי, אני חולמת על ליברמן ועל סוף העולם ומלחמה קיצונית. אני לא רוצה שיותם ישרת בצבא הזה כבר מעכשיו.

בסוף אנחנו עושים אהבה ומטיילים יחד בין רקפות וכלניות, זה שוטף את העיניים ומזכיר שיש רגעי חסד מתוקים ויפים, אושר מזוכך וליותם יצא לי שיר דרכים קטן כזה ושטותי :

אולי תהיה משורר חכם, אולי תהיה סופר מפורסם,

אולי תלמד פיזיקה ותחפש, אולי תיסע לתאילנד ותתאפס,

אולי תסתובב בתיאטרון עם משאית, אולי תהיה בלהקה צבאית

אולי תהיה רופא אולי תהיה נביא, אבל אתה לא לא לא ,

לא תלך לקרבי.

אסירה בחיק האמהות, אסירת תודה

אינשאללה אמן. בסופו של דבר נקבל את היש אני אומרת לי וניתן לילדים שלנו לנגן  את השיר שלהם. ולעצמי אני מאחלת  להירגע ולקבל את עצמי.

מישהי אמרה לי שכשנולד ילד, עולה סף המתח ואנחנו מגיבים למצבים חדשים מתוך פחד. לכן, אנחנו בורחים לתגובות האוטומטיות מתוך לחץ וזה לוקח קצת זמן למערכת להתייצב. אני מרגישה שזה כל כך אמיתי, אני רוצה לעוף עכשיו ואי אפשר, אני מגלה שרק הכתיבה נותנת לי כנפיים .

אני אסירה בחיק האמהות

אסירת תודה

שחלקת עימי הזדמנות

לגעת בנבכי עצמי שוב ושוב

לראות אותי ממרחק ומקרבי

מנקבי ומזיכרוני

מבטני האהבה המשתפכת

מבוקר, מליל

ממישהו מילל

לגלות נפלאותיי ממצוקי נפשי

 

הנה שוב אני נופלת , צועקת , בוכה וקמה.

כמה

אני קמה.

 

מאיה הובני שטיינמן –  אמא לליה ויותם מעבירה הפעלות מוסיקה ותנועה במסגרת 'מאיוללה', כותבת שירים לגדולים ולקטנים. ליצירת קשר: טלפון 0523313996

 

אמהות נוספות כותבות על סוגיית ה'אם המספיק טובה' : 

אני אמא הכי טובה.. שאני יכולה / אפרת דבוש נאור

למה לא מספיק להיות "רק" אמא / שירה דרוקר

תודה לעצמי, כי אני האמא הכי טובה שיכולה להיות /  עידית סברדליק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

3 תגובות ל- “אני אסירה בחיק האמהות, אסירת תודה”

  1. הי מאיה,
    הפוסט שלך גרם לי שוב להאנח אנחה עמוקה, ולהגיד לעצמי איזה דבר ענק זה שיש מקום כמו האתר הזה, שבו אפשר לכתוב את הדברים כמו שהם. להרשות לעצמי לכתוב את עצמי, כמו שאני כרגע.
    את מתארת כל כך במדויק את תהליך הטרנספורמציה ממי שהיית, למי שעוד תהיי. היית מלכה… אבל הממלכה שלך מרגישה לך מתפוררת. את כבר לא יכולה להחזיק בכתר הזה, הוא כבר לא יושב לך על הראש כמו שצריך. לוחץ. או אולי ענק פתאום.
    אולי היית גם ילדה, חופשית, שיכולה פשוט לעוף, וגם היא את כבר לא. כל כך הרבה פרידות וכל כך הרבה אבל וגעגועים ואולי אפילו בגלל זה מתחברות לכאן המחשבות על הצבא. על חיים ומוות. כרגע יותר מוחשי מה מת בשבילך, בתוכך, ומה יוולד? לוקח זמן לגלות. והזמן ביניים הזה הוא קשה ומבלבל ומדכא. אין במה להאחז, כי מה שהיה משענת כבר לא, והחיפוש עדיין בעיצומו. וזה בכלל לא כמו שחולמים, כמו שדמיינו… אבל זה זה. לעבור לאט לאט את השערים. שער שער ובדרך להכיר עוד ועוד חלקים של מאיה… זה באמת לא כמו שמדיינים… זה הרבה יותר.

  2. קינן יוסי הגיב:

    מי כמוך יודעת שלעיתים המושלמות הינה בחלקים בעלי חסרון …אין פאזל שלם בבריאה אם החלקים שלו לא מורכבים מחוסר שלמות ורק על ידי כך הכל מתחבר ,כתבת כל כך כנה ומהמם בדיוק כמוך ! אני עוד זוכר אותך משחר נעוריינו מושלמת עם כל ההתחבטויות עם כל הרגשות הפנימיים ,את במועדון הכי נחשב בבריאה מועדון האנשים בעלי הדעת ,שמוחם ונפשם לא נותנת להם מרגוע ומעלה ומורידה אותם מעלה ומטה במהירות מסחררת שאפילו מטוס קרב מהיר לא יכול לשער וזה המועדון של האנשים שידעו ויודעים כאב נפשי מהו הוא …ודווקא הם הסיירת בבריאה להרגיש ,לאהוב ,ללטף כל אחד מהקרובים להם ביותר וגם לרחוקים מהם לעיתים …אז אם יש מישהי בעולם שאני יכול לומר ולהצביע שהינה לב אחד גדול זו אחת ! וזו מתנה שנותנים רק ליחידי סגולה כמוך ! אז תרימי תראש מלכה !
    ממני העוקב משחר נעורינו אחר האישה ילדה נערה מאיה הובני המופלאה !

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך אחרת- חלק ה'

מאת : קרן פרידמן גדסי

8 בפברואר 20110 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

אני נזכרת בלידת בני. היא הייתה טובה וטבעית אבל…אחרי הלידה הסתובבתי חודשים עם מועקה בתוכי בלי לדעת מה היא מכילה. ניסיתי לסלק את המועקה, היא קלקלה לי. אבל היא לא הלכה לשום מקום. לקח זמן רב עד שלאט לאט התפענח לו הקושי בתוכי, עד שהסכמתי לכעוס, עד שנתתי לעצמי להתאבל על כל מה שרציתי להיות, ולא הצלחתי.

רק אז, רק אחרי שהסכמתי להכיר בכאב, להכיר את הכאב ולתת לו ביטוי, רק אז התפנה בי מקום, והשינוי שרצה לתפוס מקום בחיי, יכול היה לקרות.

מהרהורי ליבי- שיחה עם הגמד הקטן שבתוכי

מאת : מיכל

15 ביוני 20142 תגובות

מתוך אחרי לידה

מהרהורי ליבי :

היי.
היי.
מי את?
מישהי.
אה. ומה שלומך?
קשה.
שמה?
אני פה עם הבת שלי, מחכה שהיא תירדם.
אה. מה קשה?
אני רוצה לצאת מהחדר והיא לא נרדמת.
אה. מה יש מחוץ לחדר?
שקט.
אה. אבל גם בחדר פה שקט.
כן. אבל אני לא יכולה לעשות כלום.
ומה תעשי מחוץ לחדר?
אנוח קצת.

פינת ספרים: "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" / ארנה קזין

מאת : בטי גורן

30 ביוני 20114 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.

בספר, ארנה (כך אקרא לה מעתה, נראה לי מגוחך לקרוא לה “קזין” אחרי קריאת ספר כל כך אישי ואינטימי) מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה.