הכול התחיל כשבוע וחצי לפני הלידה, בתחילת חודש נובמבר. התל"מ היה 24.11.09, יום לפני יום ההולדת של אבא. מחלה זוועתית בשם "גרד בהריון" (PUPPP) תקפה אותי בכל הגוף. גירודים בלתי נשלטים, פצעים כואבים ושום תרופה לא עוזרת להרגיע.
הסבל היה רב מאד. במקום שמחה והתרגשות על כך שהריוני עומד להסתיים בקרוב ושאני עומדת להתאחד עם התינוק שלי ולפגוש אותו, תחושת ייאוש קשה תקפה אותי ורק רציתי כבר ללדת כדי לגמור עם המחלה הזאת.
לאחר שבמהלך כל ההריון פנטזתי על לידה טבעית, ללא התערבויות כלל ואולי אף בלי אפידורל, כבר לא היה איכפת לי מכלום ורק התחננתי לזירוז הלידה גם במחיר של לידה כואבת במשך שעות רבות. בתאריך 9.10.09 החלטתי שלמחרת, בדיוק בשבוע הריון 38+0 אלך לביה"ח ואתחנן לקבל זירוז לידה. לאחר חצות, כשהבנתי שלא אוכל למשוך ככה אפילו עוד לילה של סבל, החלטתי לפעול מיידית. ומזל!!!
לא הרגשתי את העובר זז במשך שעתיים
התקשרתי למוקד האחיות של קופ"ח וביקשתי הפנייה לביה"ח עקב גרד בהריון וגם כדרך אגב, עקב מיעוט תנועות של העובר שחשתי בשלוש השעות האחרונות. קיבלתי הפנייה מיידית ונסענו לבית החולים.
1:00 בלילה: מגיעים לביה"ח, בדיקות לחץ דם, דופק, חום, פתיחה- 0 צוואר רחם ארוך וסגור. הלידה רחוקה מאד. המוניטור מראה שאין פעילות רחמית בכלל, שומעים דופק עובר, אבל אני לא מרגישה תנועות. המיילדות אומרות שהן שומעות אותו זז בבטן (שומעים את ה"גלים" של המי-שפיר) ואני עדיין מתעקשת שאולי הן שומעות איכשהו, אבל אני לא מרגישה אותו זז! ככה במשך שעתיים תמימות רצופות!
3:00: אני מאושפזת במחלקת יולדות. מחליטים לחכות לבוקר ולהתחיל זירוז לידה בבוקר באמצעות ג'ל של פרוסטגלנדינים לריכוך צוואר הרחם והתחלת פתיחה כלשהי, כי פיצוטין בלי פתיחה לא יביא לשום תוצאות פרט לכאבים עזים. תחנוניי עזרו ואני שמחה שמחר נתחיל זירוז, כי סבל הגירודים מוציא אותי מדעתי. הולכת לישון.
בעלי לידי מאותו רגע ועד סוף הסיפור כולו לא זז כמעט ממיטתי ובקושי הלך הביתה למספר שעות במהלך כל השבוע הזה לאכול ולישון.
08:00 בבוקר: ביקור רופאים. מחליטים להחדיר את הג'ל, קפסולה כזאת בכל 12 שעות ולראות אם זה עובד עד 36 שעות, אם לא- ישקלו מה הלאה. מחדירים קפסולת ג'ל ראשונה.
הטכנאית לא ראתה את העובר זז או נושם, זה היה מלחיץ
שולחים אותי לעשות מוניטור אצל טכנאית מעולה של מחלקת יולדות. היא עושה מוניטור במשך 20 דקות. אני עדיין לא הרגשתי תנועות עובר. היא מאבחנת ריבוי מי שפיר. ממצא מדאיג וחדש שלא היה לו כל רמז בעבר. לא הייתי סוכרתית ולא נאמר לי שום דבר דומה לזה לפני כן במהלך ההיריון. מה שהרבה יותר מדאיג מזה זה שגם הטכנאית לא רואה באולטראסאונד את העובר לא זז ולא נושם.
שולחת אותי לאכול ולשתות מתוק ולחזור אליה. אני מצייתת כמו ילדה טובה, אך התרחיש חוזר על עצמו שוב במהלך 20 דקות נוספות של אולטראסאונד. אני קולטת שהצוות מסביבי מתחיל להילחץ, וכך גם אני.
במהלך הבוקר: את השעות המדויקות אני לא זוכרת כאן מפאת הלחץ בו הייתי מצויה. בדיקה- פתיחה -0, צוואר ארוך וסגור. פעילות רחמית אין. עושים מוניטור. חצי שעה. יש דופק, אבל הקו שלו כמעט ישר. הרופאים כבר נלחצים. מגיעים למיטתי פרופסור אחד ורופא בכיר מאד ומחליטים להעלות אותי לניתוח קיסרי חירום.
הניתוח הקיסרי עובר בשלום והציל את התינוק שלי
13:00: אני בלחץ. נבהלתי. בוכה. גם אבא בפאניקה ומנסה לא להראות לי בכלל שלא אפחד. בקושי מספיקים להודיע להורים שלי וכבר מכינים אותי לניתוח. הדולה שלי, תמי, שאמורה הייתה ללוות אותי במהלך הלידה, נמצאת איתנו כבר כמה שעות ותומכת בנו במהלך ההחלטה המבהילה והמלחיצה של הרופאים כאשר שנינו בוכים והיא בקושי יודעת במי לתמוך קודם.
13:30: יש לי רופא מרדים מקסים ועדין שמסביר לי כל מה שהוא עושה ומרגיע מאד. אני בוחרת בהרדמה מקומית ולא כללית כי אני עוד רוצה להניק מייד אחרי הניתוח! הוא עושה לי הרדמה ספינאלית, שעוברת בקלות ואפילו בצחקוקים איתו, והגוף נרדם תוך שניות מהבטן ומטה, לא מרגישה כלום.
מנתח בכיר שהוזמן במיוחד ללידת תאומות של מישהי מנתח אותי יחד עם עוד רופא בכיר, במקביל לתאומות. [קטע מצחיק מאד במאמר מוסגר- עילאי נולד בדיוק בין שתי התאומות ולכן במספרי הזהות חצץ בין שתיהן במספרים העוקבים… (: ]
הניתוח עובר בשלום. עילאי בחוץ. משקל לידה- 3430 גרם. אני מועברת להתאוששות וחי הולך עם עילאי לתינוקייה. אני הספקתי לראות אותו בדיוק לשנייה אחת. מזל טוב!
19:20: עילאי נולד עם מעט צורך בחימום ובחמצן, אז לוקח המון שעות עד שמביאים לי אותו לחדר לביות מלא כמו שרציתי (בינתיים, אני מתבאסת שעוד לא ראיתי אותו ). אני גיבורה גם אחרי קיסרי, מרגישה טוב, רוצה לטפל בילד. הוא נמצא איתי עד חצות, ואז באים ועושים לו בדיקת סוכר.
24:00: הסוכר נמוך. 34 כשצריך להיות מעל 45. משכנעים אותי לתת לו תוספת של סימילאק אנשור (מזון מועשר בסוכרים), למרות חששותיי מקלקול ההנקה בהמשך. ברור לי כי טובת הילד מעל הכל והקולוסטרום לא מספיק לו לאיזון הסוכר ואני משתכנעת ונותנת לו בקבוק. זה לא עוזר להעלות את הסוכר ומעבירים אותו לפגייה למשך הלילה להאכלה דרך הוריד.
10:30: בדיקת הסוכר יוצאת תקינה ועילאי משתחרר מהפגייה.
רציתי לידה בלי התערבויות וביות מלא, ובסוף רוב הזמן הילד לא איתי
הצהבת מתחילה ביום השלישי מ-10.2 עולה ברביעי ל-10.8, מטפסת בחמישי ל-16.3… מתחילים טיפול באור.
אני, שרציתי לידה בלי התערבויות וביות מלא עם הילד, מוצאת את עצמי מאושפזת שישה ימים אחרי קיסרי והילד רוב הזמן בכלל לא איתי כי הוא באינקובטור או בטיפולים. אני מוציאה אותו רק להנקות ובמקביל שואבת חלב, שלא אתייבש כי מרוב הצהבת הוא גם רדום ורוב הזמן לא ממש אוכל כמו שצריך.
ביום שישי הצהבת יורדת ל-13 ואחרי 24 שעות נוספות מלאות באינקובטור הוא השתחרר היום עם צהבת ברמה 12, והרבה תקווה שתרד מהר ותעבור.
13:30 היום, יום ראשון 15.11.09. אנחנו בבית.
מתחילים את החיים החדשים ביחד כמשפחה. נותרו לנו יומיים להכין הכל לברית המילה ביום ג' הקרוב. מדהים אותי לחשוב איך גרד בהריון גרם לי לעלות דווקא בלילה הזה לבית החולים וכך להציל אותך, אוצר שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה חס ושלום אילו.
מזל טוב על בואך לעולם- עילאי שלי, נסיך שלי, משאת חלומותיי והגשמת כל תפילותיי! אוהבת אותך הכי הכי הכי בעולם!!! אמא שלך.
כתבה: אמא בעילום שם
**
מחפשת ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה?
חששות ופחדים בהריון הם אופיינים לתקופה, ולפעמים יכולים להגיע בעוצמה גבוהה עד שהם מפריעים לרווחה הנפשית וליכולת להיות קשובה לעצמך ולתינוק. ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה במטרה לעזור להן להתמודד עם האתגרים הרגשיים האופייניים לתקופה דרך חמלה, קבלה, הפחתת שיפוטיות והגדלת הביטחון והיכולת להתמודד. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד. אפשר לשלוח לי הודעה לווטסאפ, לימור.
**
מוזמנת להצטרף לדיונים כאן ובדף הפייסבוק