איך גירוד ועקצוץ הצילו את התינוקי שלי ?| גרד של סוף ההיריון PUPPP

מאת :

18 ביולי 2011 | 14 תגובות

אני, שרציתי לידה בלי התערבויות וביות מלא עם הילד, מוצאת את עצמי מאושפזת שישה ימים אחרי קיסרי והילד רוב הזמן בכלל לא איתי כי הוא באינקובטור או בטיפולים

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

הכול התחיל כשבוע וחצי לפני הלידה, בתחילת חודש נובמבר. התל"מ היה 24.11.09, יום לפני יום ההולדת של אבא. מחלה זוועתית של "גרד של סוף ההיריון" (PUPPP) תקפה אותי בכל הגוף. גירודים בלתי נשלטים, פצעים כואבים ושום תרופה לא עוזרת להרגיע.

הסבל היה רב מאד. במקום שמחה והתרגשות על כך שהריוני עומד להסתיים בקרוב ושאני עומדת להתאחד עם התינוק שלי ולפגוש אותו, תחושת ייאוש קשה תקפה אותי ורק רציתי כבר ללדת כדי לגמור עם המחלה הזאת. לאחר שבמהלך כל ההריון פנטזתי על לידה טבעית, ללא התערבויות כלל ואולי אף בלי אפידורל, כבר לא היה איכפת לי מכלום ורק התחננתי לזירוז הלידה גם במחיר של לידה כואבת במשך שעות רבות.

בתאריך 9.10.09 החלטתי שלמחרת, בדיוק בשבוע הריון 38+0 אלך לביה"ח ואתחנן לקבל זירוז לידה. לאחר חצות, כשהבנתי שלא אוכל למשוך ככה אפילו עוד לילה של סבל, החלטתי לפעול מיידית. ומזל!!!

התקשרתי למוקד האחיות של קופ"ח וביקשתי הפנייה לביה"ח עקב הגרד וגם כדרך אגב, עקב מיעוט תנועות של העובר שחשתי בשלוש השעות האחרונות. קיבלתי הפנייה מיידית ונסענו לבית החולים.

אני לא מרגישה אותו זז !!

1:00 בלילה: מגיעים לביה"ח, בדיקות ל"ד, דופק, חום, פתיחה- 0 צוואר רחם ארוך וסגור..  הלידה רחוקה מאד. המוניטור מראה שאין פעילות רחמית בכלל, שומעים דופק עובר, אבל אני לא מרגישה תנועות. המיילדות אומרות שהן שומעות אותו זז בבטן (שומעים את ה"גלים" של המי-שפיר) ואני עדיין מתעקשת שאולי הן שומעות איכשהו, אבל אני לא מרגישה אותו זז! ככה במשך שעתיים תמימות רצופות!

3:00 : אני מאושפזת במחלקת יולדות. מחליטים לחכות לבוקר ולהתחיל זירוז לידה בבוקר באמצעות ג'ל של פרוסטגלנדינים לריכוך צוואר הרחם והתחלת פתיחה כלשהי, כי פיצוטין בלי פתיחה לא יביא לשום תוצאות פרט לכאבים עזים. תחנוניי עזרו ואני שמחה שמחר נתחיל זירוז, כי סבל הגירודים מוציא אותי מדעתי. הולכת לישון.

בעלי לידי מאותו רגע ועד סוף הסיפור כולו לא זז כמעט ממיטתי ובקושי הלך הביתה למספר שעות במהלך כל השבוע הזה לאכול ולישון.

08:00 בבוקר: ביקור רופאים. מחליטים להחדיר את הג'ל, קפסולה כזאת בכל 12 שעות ולראות אם זה עובד עד 36 שעות, אם לא- ישקלו מה הלאה. מחדירים קפסולת ג'ל ראשונה.

הצוות מסביבי מתחיל להילחץ

שולחים אותי לעשות מוניטור אצל טכנאית מעולה של מחלקת יולדות. היא עושה מוניטור במשך 20 דקות. אני עדיין לא הרגשתי תנועות עובר. היא מאבחנת ריבוי מי שפיר. ממצא מדאיג וחדש שלא היה לו כל רמז בעבר. לא הייתי סוכרתית ולא נאמר לי שום דבר דומה לזה לפני כן במהלך ההיריון. מה שהרבה יותר מדאיג מזה זה שגם הטכנאית לא רואה באולטראסאונד את העובר לא זז ולא נושם.

שולחת אותי לאכול ולשתות מתוק ולחזור אליה. אני מצייתת כמו ילדה טובה, אך התרחיש חוזר על עצמו שוב במהלך 20 דקות נוספות של אולטראסאונד. אני קולטת שהצוות מסביבי מתחיל להילחץ, וכך גם אני.

במהלך הבוקר: את השעות המדויקות אני לא זוכרת כאן מפאת הלחץ בו הייתי מצויה.

בדיקה- פתיחה -0, צוואר ארוך וסגור. פעילות רחמית אין. עושים מוניטור. חצי שעה. יש דופק, אבל הקו שלו כמעט ישר. הרופאים כבר נלחצים. מגיעים למיטתי פרופסור אחד ורופא בכיר מאד ומחליטים להעלות אותי לניתוח קיסרי חירום.

הניתוח הקיסרי עובר בשלום

13:00: אני בלחץ. נבהלתי. בוכה. גם אבא בפאניקה ומנסה לא להראות לי בכלל שלא אפחד. בקושי מספיקים להודיע להורים שלי וכבר מכינים אותי לניתוח. הדולה שלי, תמי, שאמורה הייתה ללוות אותי במהלך הלידה, נמצאת איתנו כבר כמה שעות ותומכת בנו במהלך ההחלטה המבהילה והמלחיצה של הרופאים כאשר שנינו בוכים והיא בקושי יודעת במי לתמוך קודם.

13:30: יש לי רופא מרדים מקסים ועדין שמסביר לי כל מה שהוא עושה ומרגיע מאד. אני בוחרת בהרדמה מקומית ולא כללית כי אני עוד רוצה להניק מייד אחרי הניתוח! הוא עושה לי הרדמה ספינאלית, שעוברת בקלות ואפילו בצחקוקים איתו, והגוף נרדם תוך שניות מהבטן ומטה, לא מרגישה כלום.

מנתח בכיר שהוזמן במיוחד ללידת תאומות של מישהי מנתח אותי יחד עם עוד רופא בכיר, במקביל לתאומות. [קטע מצחיק מאד במאמר מוסגר- עילאי נולד בדיוק בין שתי התאומות ולכן במספרי הזהות חצץ בין שתיהן במספרים העוקבים… (: ]

הניתוח עובר בשלום. עילאי בחוץ. משקל לידה- 3430 גרם. אני מועברת להתאוששות וחי הולך עם עילאי לתינוקייה. אני הספקתי לראות אותו בדיוק לשנייה אחת.

מזל טוב!

תם ולא נשלם… בכלל…

19:20 : עילאי נולד עם מעט צורך בחימום ובחמצן, אז לוקח המון שעות עד שמביאים לי אותו לחדר לביות מלא כמו שרציתי (בינתיים, אני מתבאסת שעוד לא ראיתי אותו… ). אני גיבורה גם אחרי קיסרי, מרגישה טוב, רוצה לטפל בילד. הוא נמצא איתי עד חצות, ואז באים ועושים לו בדיקת סוכר.

24:00: הסוכר נמוך. 34 כשצריך להיות מעל 45. משכנעים אותי לתת לו תוספת של סימילאק אנשור (מזון מועשר בסוכרים), למרות חששותיי מקלקול ההנקה בהמשך. ברור לי כי טובת הילד מעל הכל והקולוסטרום לא מספיק לו לאיזון הסוכר ואני משתכנעת ונותנת לו בקבוק.

זה לא עוזר להעלות את הסוכר ומעבירים אותו לפגייה למשך הלילה להאכלה דרך הוריד.

10:30 : בדיקת הסוכר יוצאת תקינה ועילאי משתחרר מהפגייה.

בימים שלאחר מכן

הצהבת מתחילה ביום השלישי מ-10.2 עולה ברביעי ל-10.8, מטפסת בחמישי ל-16.3… מתחילים טיפול באור.

אני, שרציתי לידה בלי התערבויות וביות מלא עם הילד, מוצאת את עצמי מאושפזת שישה ימים אחרי קיסרי והילד רוב הזמן בכלל לא איתי כי הוא באינקובטור או בטיפולים. אני מוציאה אותו רק להנקות ובמקביל שואבת חלב, שלא אתייבש כי מרוב הצהבת הוא גם רדום ורוב הזמן לא ממש אוכל כמו שצריך.

ביום שישי הצהבת יורדת ל-13 ואחרי 24 שעות נוספות מלאות באינקובטור הוא השתחרר היום עם צהבת ברמה 12, והרבה תקווה שתרד מהר ותעבור.

13:30 היום, יום ראשון 15.11.09. אנחנו בבית

מתחילים את החיים החדשים ביחד כמשפחה.. נותרו לנו יומיים להכין הכל לברית המילה ביום ג' הקרוב.

מדהים אותי לחשוב איך הגירוד הטורדני הנורא כל כך הזה גרם לי לעלות דווקא בלילה הזה לבית החולים וכך להציל אותך, אוצר שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה חס ושלום אילו.

מזל טוב על בואך לעולם- עילאי שלי, נסיך שלי, משאת חלומותיי והגשמת כל תפילותיי!

אוהבת אותך הכי הכי הכי בעולם!!!

אמא שלך.

 

* לקריאת סיפורי לידה נוספים ולמדור ניתוח קיסרי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

14 תגובות ל- “איך גירוד ועקצוץ הצילו את התינוקי שלי ?| גרד של סוף ההיריון PUPPP”

  1. אורית פינגלה הגיב:

    איזה סיפור מדהים.מרגש מאוד…
    כל הכבוד לך על האיפוק ששמרת עליו למרות הימים הלא כל כך קלים שעברת.
    (סתם הערה:כשילדתי את הבת שלי לפני שנתיים הייתה מאושפזת איתי משהי שהיו לה הגירודים שהזכרת ועשו לה המון בדיקות ולא ידעו במה מדובר-לפחות לפי מה שהיא אמרה)תגדלי את עילאי בנחת ובעזרת השם בפעם הבאה תלדי בלידה טבעית:)

  2. שירלי הגיב:

    מדהים האינטואיציה שלך ללדת בדחיפות. כאילו הגוף המגרד רמז לך שזו חובה ללדת עכשיו… התרגשתי מאד מסיפורך! תמשיכי ללכת לפי האינסטינקטים ותגדלי אותו בהמון אהבה( -:

    • ענבר בן הרוש הגיב:

      תודה רבה שירלי! זה בדיוק מה שגם אני הרגשתי אז… שהגוף דיבר איתי.

  3. אכן סיפור מרגש, בעיני על חוכמה נשית אישית ואינטואיציה, סבלנות וויתור של שליטה. שהאימהות שלך תמשיך ביותר קלות מהתחלתה!

  4. שירה דרוקר הגיב:

    אי אפשר שלא לשים לב לאופטימיות שלך, הסיפור כתוב בצורה מאוד חיובית, על אף שעברת ימים לא קלים… יישר כח!

  5. איזה סיפור מרגש, ממש עשית לי צמרמורת מההתחלה עד הסוף. עברו כבר כמעט שנתיים מאז הניתוח… מעניין אותי לשמוע מהם התחושות שלך היום לגבי השתלשלות העיניינים, לגבי חווית הניתוח, ולגבי הלידות הבאות שלך בע"ה.

    • ענבר בן הרוש הגיב:

      נטע יקרה, התחושות שלי לגביי הניתוח לא ממש השתנו. לא שינה לי מאד שילדתי בקיסרי ולא בלידה טבעית כי הדבר היחיד שעניין אותי זו הבריאות של הילד ואחרי הלידה לא התעסקתי בה יותר מידיי.. כאילו קצת הדחקתי, או שסתם לא הרגשתי צורך להתעסק בנושא יותר.
      לגביי הלידות הבאות שלי דווקא כן מעסיקה אותי השאלה אם לבחור -כביכול- בדרך הקלה וללא הכאבים של ניתוח קיסרי, והפעם אלקטיבי, כי גם החלמתי יחסית מהר מאד מהניתוח. או לבחור בלידה טבעית ורגילה כמו שרציתי בהתחלה ולהגשים את ייעודי כאישה ללדת וגינלית וגם לחוות את חווית הלידה עם הצירים והכל…
      דווקא הייתי מאד שמחה לשמוע את דיעותיכן בהתלבטות הזו. מה אתן עשיתן/ הייתן עושות?

  6. ענבר יקרה, מצטרפת לנאמר, איזה יופי של סיפור, כל כך מעט אנו פוגשים בנשים שמספרות אודות סיפור לידה שלא התנהל לפי התוכניות כסיפור גבורה למרות שכל הלידות הן סיפורי גבורה. מרגיש שלמרות מה שעברת יצאת מחוזקת ובתחושה חיובית. אני מקווה שמסעות הלידה הבאים שלך יהיו קלים יותר ומאחלת לך אושר רב בגידול בנך.

    • ענבר בן הרוש הגיב:

      תודה רבה לך! הברכות מחממות את הלב!
      ואני לא מרגישה גיבורה…

  7. מעיין בודה הגיב:

    ענבר הסיפור כל כך מרגש וקצת מפחיד אותי, אני סובלת בדיוק מאותה בעיית גרד עכשיו בכל הגוף! אני בשבוע 37+2 ואף אחד לא ידע לאבחן את בעיית הגרד הזו ,לא רופא עור ולא מיון יולדות זה לא נראה כי הם מכירים או כי יצא להם להכיר בתופעה , הרופא אמר שזו איזושהיא אלרגיה של ההריון וכי לא ניתן לעשות כלום. עכשיו קצת נלחצתי אם זה מסמן כי העובר במצוקה… אציין כי אני מרגישה תנועית היטב… יש לך עצה מעודדת? אני יוצאת מדעתי

    • ענבר בן הרוש הגיב:

      היי מעיין!
      קודם כל תודה..
      לצערי הרב אין לי תשובה ודאית, אני לא רופאה וודאי לא יכולה לתת תשובות מוסמכות. גם לא ברור האם היה איזה-שהוא קשר בין הגירוד למצוקה העוברית, ויכול להיות שכלל לא היה קשר ביניהם.
      את בעיית הגירוד אכן אין כל דרך לפתור לפני הלידה, ואני משתתפת בצערך על כך שאת עוברת את זה, תתנחמי בכך שזה יכול לקרות לך רק עכשיו בסוף ההריון הראשון וכי זה לעולם לא יחזור, המחלה נקראת PUPPP- (Pruritic urticarial papules and plaques of pregnancy) תחפשי עליה מידע באינטרנט.
      לגביי תנועתיות העובר גם אני הרגשתי אותו היטב בד"כ חוץ מאותו לילה. פשוט תהיי יותר עירנית וקפדנית לגביי זה ותבדקי כל כמה שעות בודדות שאת אכן מרגישה אותו ואם לא נסי את הדברים הרגילים- שכיבה על צד שמאל אחרי אכילה ושתייה של משהו מתוק.
      הכי חשוב זה שתקשיבי לגוף שלך ועל כל דבר שמרגיש לך רע- לכי עם התחושות ופני למיון במידת הצורך לעשות מוניטור ואולטראסאונד.
      מחזיקה לך אצבעות שתרגישי טוב יותר מהר מאד, ושתהיה לך לידה קלה ובשעתה בע"ה!

      • מעיין בודה הגיב:

        תודה רבה ענבר! שב״ה כך יהיה! קראתי המון על puppp ובאמת פתרון עוד לא מצאתי וכנראה שלא אמצא . מאחלת גם לך הריון הבא קל ונעים

  8. ענבר הגיב:

    היי לכולן! סתם משתפת.. היום אני כמעט 6 שנים אחרי, ועדיין החוויה הקשה חרוטה בזכרוני. כנראה כבר לכל החיים…
    לפני שנתיים וקצת ילדתי שוב בן, שמו אביב. גם אז נולד בקיסרי אבל לא מבחירה.. (למרות שלא היה שום קשר לגירודים). העיקר הבריאות היום לכולם! בהצלחה לכל ההריוניות לידה טובה ומעצימה וידיים מלאות!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

רציתן גברים מעורבים בהורות, אך המהפכה לא הושלמה

מאת : אבא בתול

6 במרץ 201126 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה

"נולדה לך בת, תהיה מאושר, מה זה כל המירמור הזה?!" ניסר בראשי הקול. ניסיתי להקשיב לו ולעטות על פני הבעה אווילית של שמחה, אולם עד מהרה הרגשתי מזויף. "כן, נולדה לי בת, אנחנו משפחה. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך בודד". פחדתי מהמחשבות שהחלו לעלות בראשי, "אולי משהו בי לא בסדר? אולי אני זקוק לטיפול?"

'חופשת הלידה' היא אכן לא חופשה כלל..

מאת : אוסי הורביץ

19 ביולי 20135 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אני מברכת את הצעתך שהיא אכן מאפשרת לנשים לחוש נוח יותר ביציאה לתקופת הלידה ולא ברגשי אשם כלפי מקום העבודה. (ורגשי אשם כלפי הנולד שעוזבים אותו כשהוא עדיין בחיתוליו). הצעתך מאפשרת לחברה לראות את התקופה הזו בדיוק כמו שהיא עבודה לא פשוטה ובעיקר התאוששות נפשית ופיזית עבור הנשים.

שימוש נכון ומדויק בשפה, יעשה הבדל גדול עבור הנשים שיוצאות ללדת את ילדיהן ונתקלות במערכת העבודה או במערכות הממשלתיות, הבדל בתחושות, ברגשות ובהתנהגות החברה בכלל אל זמן ההורות הרגיש הזה.

אחרי הכל זמן ההורות הראשונית הזה אינו נעשה בבתי קפה לרוב אלא בעבודה קשה בבית.

יום הזיכרון

מאת : לימור לוי אוסמי

9 במאי 20112 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

יום הזיכרון.

שקט יורד,

מין דממת מוות כזאת.

אני מרגישה שיש בי חלק שרוצה להדוף,

לעצור,

לדחוק,

לא להיות חלק.