פתאום התגלתה מפלצת הקנאה. זוגיות

מאת : שני אביטל יעקב

30 בנובמבר 2011 | 22 תגובות

מתוך אחרי לידה, אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

אני כותבת מתוך מטרה שאולי אולי הפוסט הזה יעזור למישהי להבין ואולי אף יציל אותה…

אני את בעלי הכרתי בגיל 23. הוא הין בן 30 והתאהבנו כמעט מייד…

כבר אחרי שבועיים בערך של קשר, ידעתי שהוא הגבר שלי לכל החיים והוא ידע שאני שלו.

אחרי כ- 3 חודשים של מערכת יחסים חמה ואוהבת עם הפרפרים בבטן והכול, התגלתה בפניי מפלצת גדולה ומכוערת- מפלצת הקנאה!

בן זוגי התגלה כאיש קנאי, אובססיבי ורכושני. מה שהתחיל בדברים הקטנים כמו:

"עם מי דיברת",

"עם מי אכלת צהריים בעבודה",

"עם מי את מעשנת"

וכדומה (דבר שאני מודה, קצת החמיא לי…),

הפך במהרה לסצנות קנאה גדולות, מכוערות, אובססיביות ואף אלימות- אמנם לא פיזית אבל בהחלט נפשית ומילולית. הוא היה יכול להתקשר אליי יותר מ 20 פעם בשעה בזמן שאני בעבודה, ולמרות שידע שאני בישיבה, היה מתחרפן למה לא עניתי לו (?!). כל פגישה עם חברה הפכה לחקירת שב"כ עם מי אני הולכת, לאן ועד מתי… שלא לדבר (חלילה!!) על יציאות לברים וכאלה….

לאט לאט מצאתי את עצמי מתקטנת… עולה במשקל, מנתקת קשר עם ידידים ואף עם חברות, החלפתי כ 4 עבודות בשנה… הייתי בחרדה תמידית!! מתי תהיה הסצנה הבאה, מתי הוא ייכנס לעוד "סרט" ויצא מדעתו, הייתי ממש עם תסמינים של אישה מוכה (!!) למרות העובדה שהוא מעולם לא הרים עליי יד.

אחרי חצי שנה של זוגיות, הגיע הקש ששבר את גב הגמל… קבעתי עם חברה לפגוש אותה בבית קפה תל אביבי בשעת הערב. עדכנתי אותו, כמובן אך הוא במוחו המוטרף היה בטוח שאנחנו מתכננות לצאת למסיבה. הוא איים עליי, הגיע אליי הביתה, דחף לי מלא דברים לא מזוהים לאגזוז ונסע…

כשניסיתי להניע את הרכב, ללא הצלחה כמובן, ידעתי בליבי שהוא אחראי לכך. איתרתי את הבעיה, נסעתי לחברה ובכיתי את נשמתי במשך שבוע… מצד אחד, ההיגיון אמר לי לברוח כל עוד נפשי בי! שזו זוגיות רעה, שעושה אותי אישה קטנה וחלשה, דבר שמעולם לא היה ניתן לומר עליי! ומצד שני- הלב…. הלב שפעם כל כך חזק בכל פעם שראיתי אותו או שמעתי את קולו.

ידעתי בלב שהוא שלי לתמיד ופחדתי לשחרר, פחדתי לוותר עליו ולאבד את זה שאהבה נפשי. הצבתי בפניו אולטימאטום- או טיפול או שנגמר. כמובן שהוא לא הבין מה הבעיה, הרי אני אשמה בהכול… אני לא בסדר, אני בוגדת (כמו כולן), אני משקרת (כמו כולן) ואם אני אעשה מה שהוא רוצה- הכול יהיה בסדר.

חשוב לי לציין שרוב הזמן, הכול באמת היה בסדר וקסום, הרי משהו גרם לי להתאהב בו ולהיאחז ולא לשחרר. הוא היה אדיב וג'נטלמן ומכבד ומלא אהבה ורוך. עד שה"מפלצת" הייתה יוצאת… ככה תקופה ארוכה… הייתה התפרצות ואז הוא היה נרגע, מתנצל על איך שהתנהג אבל לא על ה'למה'… חיבק ונישק והבטיח שלא יקרא שוב- כמובן, אם אני אהיה בסדר… ממש כמו גבר מכה!

אחרי הצבת האולטימאטום, הוא הבין שאני רצינית ושהוא יאבד אותי אם לא ילך לטיפול והסכים. מצאתי לו פסיכולוגית דרך הקופה והוא החל ללכת אליה לפגישות אחת על אחד. אחרי זמן קצר, אני התחלתי להצטרף לפגישות והטיפול הפך להיות זוגי. התברר שהוא סובל מסוג של דיכאון כרוני וצריך לקחת כדורים כל החיים, אבל הטיפול והכדורים גילו בפנינו עולם חדש וקסום!!

אני לא אשכח את היום שבן זוגי ניגש אליי, חיבק אותי ואמר לי "תודה, לא האמנתי שאפשר לחיות בלי התחושות האלה בגוף". הוא נהיה איש נוח, רגוע, בטוח בעצמו, בי ובזוגיות שלנו. התפתחה בינינו תקשורת מדהימה בה אנחנו מדברים וחולקים ה-כ-ל!! זה אמנם היה תהליך ארוך ולא פשוט, אבל היה שווה כל רגע!! היום אנחנו מוצאים את עצמו צוחקים על העבר ואיזו דרך עברנו וכמה טוב המקום שבוא אנחנו נמצאים היום.

איזה עונג זה לקצור את הפירות שאנחנו בעצמנו שתלנו וטיפחנו…

מהתחלת הסיפור אתן יכולות להבין שהאיש המדהים הזה הוא היום בעלי… הפסיכולוגית שלנו רקדה אצלנו בחתונה והיום אנחנו הורים לאופיר הקטנה והמהממת בת השנה.

אני מאמינה שהכול היה קשור ותלוי בתזמון… יכול להיות שאם הייתי מתעוררת אחרי החתונה או בזמן אחר, הכול היה מתנהל אחרת. הצלחתי לזהות את הבעיה ולטפל בה בזמן, לפני שיהיה מאוחר מידי ואני אהפוך לעוד נתון סטטיסטי…

בינינו, יכול מאוד להיות שגם ללא "החוויה" הזאת, הזוגיות שלנו הייתה במקום אחר לגמרי… זה גרם לנו להעריך אחד את השנייה ברמות אחרות, אנחנו מלאי הערכה והוקרת תודה- אני כלפיו על האומץ לחולל שינוי כל כך גדול בעצמו בשבילי, והוא, לי על שהובלתי אותו לשם וליוויתי אותו. היום אנחנו יודעים שהכול קטן עלינו ועל האהבה שלנו! שאם התמודדנו עם זה, אנחנו יכולים להתמודד ולנצח הכול!

כל כך מקווה שיש מישהי שקוראת את הפוסט הזה ומבינה שאפשר אחרת! יש דרכים נוספות, לא חייבים להשלים עם המצב וגם לא הכול שחור או לבן!

באמת מקווה שהצלחתי לגעת במישהי ולהזיז שם משהו…

בכל מקרה, מאחלת לכולן חיים מלאי אהבה וסיפוק!!

 

עוד רשומות בנושא:

כשאת לא יכולה להוציא כסף על עצמך/ עטרת ליפשיץ

אלימות במשפחה: ליצור לעצמך ולילדייך חיים חדשים/ עטרת לפשיץ

איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?/ עטרת ליפשיץ

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

22 תגובות ל- “פתאום התגלתה מפלצת הקנאה. זוגיות”

  1. שני, תודה רבה ששיתפת.
    מאחלת לכם חיים אורכים של אושר

  2. סיון קונוולינה הגיב:

    מקסים ומלא אומץ!
    שני, אני חושבת שהמסר שלך חשוב, ומעריכה אותך מאוד על הפתיחות. האלימות והדיכוי שנשים מוכנות להשלים איתם הם לעיתים ברמה הרבה פחות חמורה מזו שהצגת, ועדין הרבה פעמים נשים חזקות ועצמאיות מסכימות לחיות בסיטואציה הזו. לעיתים זו אהבה עיוורת או נוסטלגית לבן הזוג, לעיתים זה "לטובת הילדים" (ושתינו יודעות שאף טובה לא תצמח לילד ממודל הורי שכזה) ולעיתים פשוט מהפחד של "מה יקרה אם אקום ואלך" וחוסר הוודאות הגדול.
    רוצה לומר שאני גם מאוד מעריכה את בן הזוג שלך על הפתיחות שלו ועל ההכלה שלו את הטיפול. זה לא קל, בד"כ, עבור אדם ש"מאלצים" אותו לתוך זה, וזה מקסים ונפלא בעיניי שהוא לקח את זה על עצמו בצורה טוטאלית ואמיתית.
    מאחלת לכם המון צמיחה משותפת יחד! 🙂

  3. שני אביטל-יעקב הגיב:

    לימור וסיון היקרות!
    תודה רבה על המילים החמות, העידוד והאיחולים!
    מאחלת גם לכן חיים מאושרים ומלאים בפירות טעימים שקצרתן זכות עבודתכן!
    שיהיה שבוע מקסים מלא בבשורות טובות!

  4. שני, מקסים שהצלחת לחולל שינוי כזה בחיים שלך. הבהרת לי ששאכן יש עוד אפשרויות ולא הכול שחור ולבן, כמו שנדמה לנו לפעמים. בהצלחה

    • שני אביטל-יעקב הגיב:

      תודה איטה!
      אני מקווה שאת לא נמצאת בסיטואציה דומה, ואם כן אני באמת מקווה שהפוסט שלי גרם לך להבין שאפשר אחרת- זו הייתה המטרה שלי בפרסומו מלכתחילה! מאחלים לך חיים מלאים באושר וסיפוק!

  5. שני יקרה

    תודה לך שבטחת בנו ואפשרת לנו להיות חלק מהסיפור שלך. את מדהימה ללא ספק, עשית כאן שינוי ענק עבורך ועבור בן הזוג שלך, זיהית את המקום הלא בריא מהר מאוד ולא וויתרת על עצמך, עליו, והצלחתם יחד לבנות משהו חדש.
    גם הוא ראוי לכל הערכה על ההיענות שלו ללכת לטיפול ולפעול על פי מה שמתאים לשניכם על מנת לא לאבד אותך.

    אני איתך בענין שלא הכל שחור לבן. מאמינה שכל אישה שקוראת את המילים שלך ונמצאת במצב דומה יכולה לעשות שינוי בחייה. תהליך מודעות שיחזק אותה ויוביל אותה למקום שבו תהיה בטוחה בעצמה ובדרך שלה ותוכל לקחת החלטות לגבי חייה אם איתו או בלעדין.

    דברים לעיתים קשורים בתזמון כפי שאמרת אך בעיקר הם קשורים למידת המודעות והחוזק הנפשי שהאישה מרגישה באותו רגע. כל זמן שהאישה מרגישה חלשה ואיננה מאמינה בעצמה כי תוכל לפרוץ דרך אחרת היא בדרך כלל נשארת. רוב הזמן היא איננה מודעת לעובדה שהיא נתונה למצב של אלימות במיוחד כשאין אלימות פיסית אך גם כאשר נעשית מודעת, ללא תהליך התחזקות ומודעות היא לא פעם מחליטה להשאר מהחשש להסתדר לבד, מפחד התגובה שלו, ממה שהיא עלולה לעולל לילדיה ועוד ועוד.

    אישה מוכה היא אישה שחווה אלימות אין זה משנה אם היא מילולית, נפשית, כלכלית או פיסית. אני מאמינה כי הסיפור שלך נוגע ואף יעודד נשים נוספות לעשות את הצעד ולבקש עזרה קודם כל לעצמן גם אם בן הזוג איננו משתף פעולה, ואם הוא מוכן אז גם לו.

    ממש תודה על הפתיחות והבטחון שלך לשתף
    את פשוט נפלאה.

    עטרת

    • שני אביטל-יעקב הגיב:

      תודה רבה עטרת!
      מזכירה לך שבזכות הפוסט המקסים שלך בחרתי להעלות את הפוסט הנוכחי… מקווה שתמשיכי להצליח לגעת ולדובב נשים נוספות לדבר ולהיפתח ולהבין שלנו אין במה להתבייש!! להיפך… תודה לך על המילים המחזקות, זה לא מובן מאליו!

  6. שרון אתרוגי הגיב:

    מקסים איזה סוף טוב לסיפור

  7. מרגש מאוד ומחזק. המשך זוגיות טובה ומאושרת!

  8. שני אביטל-יעקב הגיב:

    תודה שרון ורעות 🙂

  9. תמר קלר הגיב:

    שני,

    אין ספק שדבריך יעירו, ישנו ויהדהדו נשים ופועלן בענין הזוגיות.

    יישר כוחך , תבונתך , סבלנותך והתמדתך במה שהאמנת שיכול להתקיים גם אחרת.

    יש לציין ולהעריך גם את תכונותיו המיוחדות של בעלך שניחן בפתיחות ללמוד , לצמוח, להתקדם ולטפל.

    מאחלת ימים טובים רבים נוספים.

  10. שני,
    כמה כנות ואומץ לספר את סיפורך.
    הלוואי שהוא ישמש נשים אחרות שיזדקקו לו.
    המשך שנים רגועות ומלאות אהבה,
    עדי

  11. אביגיל ט. הגיב:

    שני,
    את אישה מדהימה.
    גם בכל המהלך וההליך שעשית – לקחת מערכת שיכלה להיות חולה וקשה – והובלת אותה למקום הבריא והאוהב והאמיתי שלה,
    וגם בכך ששיתפת.
    אין על כוחה של אישה אוהבת.
    מאחלת לך המון בריאות, אושר וטוב בחייך!
    אביגיל

  12. אינשם כיאיאפשר הגיב:

    שלום שני,

    האם אפשר לקבל את שם הפסיכולוגית שליוותה אותכם? גם אני רוצה להתעקש על הזוגיות, ולמרות כל הכאב רוצה להאמין שאפשר למצוא לזה המשך טוב ביחד

    תודה

    • שני הגיב:

      היי 🙂
      הפסיכולוגית שליוותה אותנו כבר דיי מבוגרת ולדעתי כבר לא עובדת….
      אבל כשיש רצון אמיתי- זה לא באמת משנה מי הפסיכולוגית.
      אם יש על מה להתעקש ולהיאבק- אל תוותרי!
      תמצאי מטלת שתתאים לשניכם ותתחילו.
      גם היום, אנחנו כבר הורים לשני ילדים ומרגישים צורך לתחזק מידי פעם את הקשר בעזרת טיפול זוגי ואנחנו הולכים לכמה פגישות- עם כל הקושי הכלכלי וכל התירוצים מסביב.
      בהצלחה!!!

  13. אינשם כיאיאפשר הגיב:

    תודה שני.

    אבל מנסיון של כמה פגישות לא מוצלחות אצל מטפלת אחת, אני חושבת שיש המון חשיבות למי המטפלת… (עד שהצלחתי לגרור אותו איתי… לפני יותר משנה והכשלון של הפגישות ההן חסם כל אפשרות לנסות טיפול אחר. זאת בערך הפעם האחרונה שיש סיכוי למשהו ואם זה ייכשל, לפחות שזה לא יהיה בגלל המטפל…).

    אני לא יודעת במי להתייעץ ואשמח להמלצות או הפניות (אפילו למישהו אחר שיוכל להמליץ אולי על מטפל).

    תודה בכל מקרה…

  14. אינשם כיאיאפשר הגיב:

    מרכז. רלוונטי מאזור רעננה, הרצליה, ת"א פתח תקווה והסביבה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני ? בכנסת ?

מאת : לימור לוי אוסמי

2 באוגוסט 201115 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אתמול הייתי לראשונה בכנסת. כן, כנסת ישראל.

הגעתי לשם במסגרת הכנס לחקיקה מגדרית של 'מתפקדות: הלובי לשוויון בין המינים'. חקיקה מגדרית ? מה לי ולכנס חקיקה מגדרית? שאלה טובה, אך מסתבר שיש דברים שאת חשיבותם ומשמעותם מבינים רק בדיעבד.

"אהבה ועוד"

מאת : ניצן רדזינר

18 בפברואר 20129 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רק אהבה

כשאני כותבת ליהונתן, אני רוצה לפנות אליו "יהונתן אהובי" ומיד מוחקת בבהלה. מוזר לי. עד עכשיו היה זה בן זוגי שנהגתי לכנותו כך ובכלל, אי אפשר להשוות בין שתי האהבות. הן שונות ומיוחדות, כל אחת בדרך שלה ובעוצמה שלה. עם יהונתן זה אהבה ועוד.

אהבה ועוד הרבה מאוד דאגה.

אהבה ועוד המון סימני שאלה לגבי המשך הקשר.

אהבה ועוד חרדות לגבי תפקודי בקשר הזה.

אהבה ועוד מחשבות על האם מחבקים אותו מספיק בגן.

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה

מאת : נופר בצר שחר

31 ביולי 20180 תגובות

מתוך כללי

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה.
היא ינקה עד שנגמר, וגם כשנגמר הייתה שמה על הציצי ראש עם המוצץ ומתמסרת. 
מתמסרת לחיבוק, לערסול, נרדמת בכיף שלה בכרבול הזה.
והוא דעתן, אין לו זמן לחיבוק, לפינוק. הוא צריך לגדול ומהר.
להספיק לזחול, לטפס, לעמוד, לשבת.
ושוב להספיק למשחק הבא.