חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

כמה רחוק את מוכנה ללכת

רק לאחר הולדת בני אבישי הרשתי לעצמי לפרסם את הספר שכתבתי לאורך חמש שנים של קושי מתמשך, טיפולי פוריות  מתישים ותקופת המתנה בתור לאימוץ תינוק בשרות למען הילד. למרות שהספר עוסק בנושאים כאובים, ניסיתי ככל יכולתי לכתוב אותו בצורה משעשעת, מצחיקה ומעוררת תקווה. בין היתר הפך הספר מסיפור אישי לכתב אישום של זוגות חשוכי ילדים כנגד החברה בישראל שהחליטה להפוך את הרחם של הנשים  מרחם פרטי לציבורי. וכך זה התחיל…

בוקר אחד לאחר שהתעוררתי, חשתי, ככה פתאום, שאני חייבת, אבל ממש חייבת תינוק. אין לי מושג למה, אבל אני ממש צריכה אחד. זה היה רצון חזק ובלתי ניתן לשליטה שנפל עליי לפתע אחרי שנתיים של נישואים מאושרים ושש שנים של טיפוח  הקריירה. אף פעם לא נחשבתי בחורה אימהית, בניגוד  לחברותיי ואחיותיי, מעולם לא השגחתי על תינוקות וילדים, לא החלפתי חיתול ואפילו לא החזקתי תינוק ביד מיוזמתי. גם כשחברות טובות שלי ילדו, לא הרגשתי צורך להחזיק את התינוק, תמיד פחדתי שהוא ייפול לי מהידיים או משהו כזה, אז ויתרתי על הרעיון, ופתאום אני קמה בבוקר וזהו, כאילו מישהו בא בלילה ושתל בראשי רעיון .

מכיוון שאני הבחורה הכי לא ספונטנית בעולם, וכל דבר אצלי מתוכנן לפרטי פרטים, אני לא משאירה דבר ליד הגורל ומכינה שעורי בית. אני פותחת ספרים, משוטטת באינטרנט, קוראת, לומדת ומשננת הוראות מדויקות מה צריך לעשות ומתי על מנת לקדם את התהליך.

לפי הספרים והסרטים שראיתי כשהייתי קטנה, אני אמורה להיכנס להריון בתוך יום, מקסימום שבוע, אבל מספר רב של חודשים חולפים ואין התקדמות. בעלי ואני מחליטים לבדוק את הנושא יותר לעומק ואז מתגלות מספר בעיות:

  1. אני בעלת שחלה פוליציסטית ובכלל לא מבייצת.
  2. תוצאות בדיקת הזרע של בעלי בעייתיות מאוד.
  3. בעלי ואני נשאים של גן הטיי זקס (גן אכזרי במיוחד. במידה ושני בני הזוג נשאים, ישנו סיכוי של 1 ל – 4 שהתינוק שיוולד יהיה חולה במחלה הקשה הזו).

ובכך בעצם אני מבינה שהחלום הגדול שלי להפוך לאמא הולך ומתרחק…

בהתחלה לא סיפרנו לאיש. ניסינו להתמודד עם הבעיה לבד, אבל בישראל של שנות האלפיים להיות זוג שנשוי יותר משנה שנתיים ללא ילד זה כנראה סוג של פשע נגד האנושות. אין לי מושג מתי בדיוק זה התחיל אבל פתאום לכווווווולם סביבי היה מאד חשוב לדעת מתי יש בכוונתי להיכנס להריון. "למה אתם לא מנסים להיכנס להריון ?"  "בת כמה את ?" "כדאי להזדרז. היום יש עם זה המון בעיות ". "אתם לא רוצים לעשות קצת נחת להורים ולהביא להם נכד ? ", "אם אתם לא נכנסים להריון בשביל מה התחתנתם ?"

אנו מתחילים לעבור טיפולי פוריות, חודש עובר ועוד חודש עובר ועוד טיפול נכשל, והלחץ הופך  כבד מנשוא. בשלב מסוים  אני רוצה לצרוח שכולם ישמעו : "אני מנסה !!! באמת שאני מנסה!!! כל חודש מנסה וכל חודש נכשלת ולאחר כל כישלון אני מרגישה שמשהו בי מת!  תעזבו אותי!!! די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אבל אז גל חדש של משפטים מתחיל: "לא נורא חמודה, פעם הבאה זה יצליח" , "כל עכבה לטובה" , "לכל דבר יש סיבה",  "אלוהים יודע מה הוא עושה". אלוהים יודע מה הוא עושה ? בזה אני בטוחה, השאלה היא האם אתם יודעים מה אתם עושים! ??

האם אתם מבינים את המשמעות של כל משפט מטופש שנאמר לי? מבין כל המשפטים שנאמרו, המשפט המרגיז ביותר הוא: "את צריכה להירגע ואז תראי שתצליחי". פתאום אני אשמה. אני לא מצליחה להיכנס להריון לא בגלל הבעיות שנמצאו אצלי ואצל בעלי, אלא רק בגלל מצב הרוח שלי.  ואם כולם סביבי באמת מאמינים במשפט הזה, אז למה במקום להרגיע אותי הם הופכים את חיי לסיר לחץ אחד גדול ?

טיפולי הפוריות הם עינוי. אני מזריקה לעצמי מידי יום זריקות לבטן, ההורמונים מתחילים להשתולל ואני מתחילה להשמין – ואז כמובן שהתגובות לא מאחרות לבוא "מזל טוב חמודה!! את בהריון ? איזה יופי" המשפט הכי עצוב שאפשר להגיד לאישה שעוברת טיפול והטיפול נכשל, אבל לא נראה לי שניתן למצוא אישה אחת בישראל שעברה או עוברת טיפולי פוריות והמשפט הזה נחסך ממנה. עם ישראל רוצה תינוק ורוצה את התינוק עכשיו!

בעלי ואני מחפשים אופציה נוספת, דרך אחרת להגיע לאושר הנכסף. ביום גשום וקר אנו צועדים ביפו אל עבר בניין כעור ואפרורי – השרות למען הילד. החלטנו לנסות לאמץ. מצאנו חניה ממש מול הבניין, אך באופן סמלי, הדרך לבניין ארוכה וכמעט בלתי אפשרית. לא ניתן פשוט לחצות את הכביש. המדרכות והכבישים מוצפים מים שמגיעים במקרים מסיימים עד לברך. צעדנו דרך ארוכה ועוקפת  והגענו רטובים עד לשד עצמותינו, וכך מול תנור סלילים ישן ובדרך לדלקת ריאות, שמענו שזמן ההמתנה בארץ לאימוץ תינוק בריא ולבן עד גיל שנתיים הוא 7-8 שנים, אך ניתן לקצר את זמן ההמתנה עד לכדי שנתיים אם מוכנים לאמץ תינוק ממוצא אתיופי.

משפטים שאנשים אומרים לך כשאת מספרת להם שאת שוקלת לאמץ תינוק ממוצא אתיופי: "צריך לאשפז אותך בבית חולים פסיכיאטרי" (אבא שלי) , "לא אכפת לך לגדל תינוק מכוער?" (מישהי שעד לפני האמירה הזו היתה חברה טובה)  "אני במקומך לא הייתי עושה את זה" (כמעט כולם) וכמובן המשפט הקלאסי "זה נהדר! האתיופים אנשים כל כך טובים! יש לי עוזרת בית אתיופית והיא כל כל נחמדה.אישה טובה! באמת!"

בודקים לנו את הבית, בודקים לנו את חשבונות הבנק ,אנחנו עוברים סדנה בת 6 מפגשים בשרות למען הילד, אנחנו נפגשים עם פסיכולוגית וממלאים דף ציפיות. והשיא – אנחנו עוברים מבחן למסוגלות הורית – בדיוק באותה תקופה בה נחשפות מספר פרשיות מזעזעות  – האמא המרעיבה, אמא טליבן, רצח רוז פיזם… איפה הצדק בעולם אני שואלת, אך אין תשובה.

המשכנו בטיפולי הפוריות תוך כדי ההמתנה בתור לאימוץ ובכל לילה כתבתי בספרי את מאורעות אותו היום. בשלב מסוים הרגשתי שאני זאת לא אני. אני דמות בספר. אם נשלחתי לפתע לבדיקה קשה, או אם קרוב משפחה העיר ההערה מטופשת, במקום לרחם על עצמי, שמחתי. אין צורך לפחד, אין צורך להיעלב, אני רק עושה תחקיר עבור ספר חשוב שהולך ונכתב.  "כמה רחוק את מוכנה ללכת ?" שאלתי את עצמי מידי יום וידעתי שהתשובה ברורה. אני אעשה הכל עד שיהיה לי תינוק!

במשך חמש שנים נכתב הספר, נכתב וחיכה לסוף הטוב ואילו  אני חיכיתי כל הזמן לשיחות טלפון, או מהשרות למען הילד או מבית החולים. אך לאלוהים היו תוכניות אחרות. ככה פתאום וללא הסבר, למרות הבעיות הרבות, נכנסתי להריון טבעי ולא מתוכנן. העובר בריא ואפילו לא נשא של גן הטיי זקס.  סוף. כן, פתאום סוף. סוף לאומללות וסוף לספר. תהליך ארוך ומתיש נגמר ביום אחד . איזה מזל שגם אם לפעמים אנו נאלצים לעבור דרך ארוכה וללכת רחוק יותר מהמתוכנן  – בסוף נגיע בדיוק לאן שצריך.

פרק הפתיחה של הספר, "כמה רחוק את מוכנה ללכת" / מאירה ברנע גולדברג .

 מה נשתנה הלילה הזה?

ליל הסדר בחיק המשפחה המורחבת. הופעתי במחטב חדש ואיכותי ובשמלה השחורה הכי יפה שלי, זו השמורה לאירועים מיוחדים, אבל אפילו הם לא יכלו להסתיר חודשים ארוכים של אכילה כפייתית, בעיקר של שוקולד. לאחר סבב הנשיקות והחיבוקים, פנתה אלי בחיוך  דודה צילה, ואמרה "נו, חמודה, בשעה טובה. את בהריון, נכון?"

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדודה צילה שואלת את אותה השאלה. פני האדימו. עמדתי נבוכה ועניתי לה די בעצבות שלא. אך לה זה לא הספיק.

"די! את עובדת עלי! את כן בהריון!"

במשך כמה שניות, שנראו כמו נצח, ניסיתי לחשוב איך לענות לה, ומה יהיו ההשלכות של תגובתי על האווירה החגיגית. דודה צילה נמנית עם זן של אנשים חצופים במיוחד שאצלם אין דבר כזה "לא נעים".  גם לאחר שעניתי לה בשנית, הפעם די בתקיפות, שאני לא בהריון, היא לא האמינה.

"אם את לא רוצה לספר, אל תספרי. זכותך. את הבטן שלך אני רואה מהקצה השני של השולחן." חזרתי למקומי בעיניים מושפלות, תוך כדי מלמול, "טוב, בסדר, אני בהריון," בעוד היא רוטנת, "למה במשפחה הזו הכול סודות ? כשרונה שלי תיכנס להריון בעזרת השם, אני ישר אספר לכולם."

דורית, אחותי, ישבה לידי משועשעת. "תחשבי טוב לפני שאת מוסיפה עוד קניידלך למרק. עוד יחליטו שגם לך יש תאומים."

הבטתי בה בזעם. סתומה. וזה  לא שלא היה לי מה  להגיד לצילה. ועוד איך היה לי. משפט ארסי עמד לי על קצה הלשון ורק בזכות המון כוח רצון, ובזכות ידו של בעלי שהתהדקה, מחזקת, סביב ידי, הצלחתי להתאפק. לו רק רציתי, יכולתי לעמוד על הכיסא ולצרוח: "כן? כשרונה שלך תכנס להריון את ישר תספרי לכולם? אז לידיעתך, רונה שלך נכנסה להריון לפני שנתיים, חצי שנה לפני שהתחתנה ואני, לא את! אני, הלכתי איתה לרופא לעשות הפלה!"

המחשבה על דודה צילה מתעלפת במקום ושומטת מידה את קנקן השתייה שמתנפץ לרסיסים קטנטנים בכל רחבי הסלון, העלתה על שפתיי חיוך קטן וזה עוד לפני שהספקתי לחשוב כיצד הייתה מגיבה לו ידעה מי האבא של הנכד האבוד … גבר בן חמישים וחמש, נשוי, אבל לא לבת שלה וממש לא דומה לחתן שלה. יכולתי גם לצרוח בקולי קולות שהיא פשוט מטומטמת חסרת רגישות, אבל העדפתי לשתוק.

התקופה הזאת היתה מלאה במקרים כאלה. בחתונה של בת דודתי, למשל, התבקשתי להביא צלחת של עוגות לכל יושבי השולחן. לאחר שחזרתי למקומי עם הצלחת הגדושה, דודה אחת קרצה לי ואמרה: "לבריאות, חמודה, אבל דווקא בתקופה הזאת חשוב לשמור על המשקל". תחילה לא הבנתי על מה היא מדברת ולאיזו תקופה היא מתכוונת, אבל אחרי שהיא המשיכה להביט בי נרגשת ושאלה במתיקות אם היא יכולה לגעת בבטן "החמודה שלי",הבנתי הכול. רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה."אני לא בהריון ושלא תעזי לגעת לי בבטן", צעקתי. כל יושבי השולחן הביטו בי, ואני השפלתי מבט. רגע לפני שקמתי עצבנית לחפש את אסף בעלי ולבכות על כתפו ולקטר שכולם חושבים שאני שמנה, עצרה אותי דודה חדווה וחיבקה אותי, "הרגע שמעתי את הבשורות הטובות. הלוואי שזה בן."

ניסיתי להסתיר את הדמעות ורצתי לשירותים. כשחזרתי כבר דאגו שתמתין לי כוס תה על השולחן, כי, כפי שסיכמה זאת המלצרית, "כשמקיאים, הכי טוב לשתות כוס תה."  אסף מצא אותי יושבת ומקפיצה טקילות על הבר, אחרי שאחת הדודות הפנתה את תשומת ליבו לכך שאני שותה אלכוהול ומזיקה לעובר. את הלילה סיימתי באמבטיה. לא זכרתי כיצד הגעתי לשם, אבל למחרת אמא שלי סיפרה לי שהקאתי על הנעלים שלה בחניה ושעכשיו כולם יודעים על ההיריון שלי.

*

אני בת שלושים, נשואה חמש שנים, וכל חטאי הוא שאין לי תינוק.  העובדה הזאת מאפשרת לכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא קרוב אלי (ובעיקר לא קרוב אלי), למתוח ביקורת, לתת עצות, להידחף ולפשפש בחיי הפרטיים ללא כל הזמנה.

דוגמאות יש בשפע:

 1. האמהות הצעירות: נשים שמיום שילדו, כל חייהן מוקדשים לתינוקן ולהטרדת זוגות שעדיין אין להם תינוק. בכל הזדמנות הן דוחפות לזרועותי את התינוק ואומרות, "לא מתחשק לך? את לא יודעת מה את מפסידה. חבל שבגלל הקריירה תפסידי את חווית האימהות," וכמובן מוסיפות את המשפט הכי גרוע והכי מרגיז "כדאי לך להתחיל עכשיו, ילד זה לא לפי הזמנה. היום יש המון בעיות."

אני מחזיקה את התינוק ומחייכת. מצלמים אותי. אני לא מבינה למה בכל פעם שנותנים לי להחזיק תינוק, חייבים גם לדבר עלי ועל התינוק שעדיין אין לי.

 2. אלה שיודעים על הבעיה ורוצים לעזור: בכל ברית הם קוראים לי ולבעלי להגיש את התינוק למוהל, כסימן לברכה. הפכתי למומחית מספר אחת להגשת תינוקות בבריתות, וכבר חשבתי להתחיל לגבות על כך תשלום.

3. מספרי הסיפורים: אלה שגם לאחות של דודה שלהם היתה בעיה דומה לזו שלי ועכשיו יש לה שלושה ילדים בלי עין הרע,טפו, טפו, טפו.

4. המאמינים: המציעים לי להשתטח על קברי צדיקים, לעבור טיפול הילינג, לקשור סרט אדום על מפרק היד, לקרוא תהילים וללכת למגדת עתידות ערבייה ביפו.

5. המשלבים: מספרי הסיפורים המאמינים. "אחות של דודה שלי נכנסה להריון יום לאחר שהתחילה להדליק נרות שבת וללכת למקווה באופן קבוע."

6. בעלי הזדהות היתר: זן שטרם גיבשתי עמדה לגביו. הם פשוט מתחילים לבכות כי המקרה שלי באמת נגע ללבם. לאחר כמה דקות אני מתחילה להרגיש לא נעים ומנחמת אותם, מחבקת וממלמלת "טוב, די. לא צריך לבכות. הכול בסדר. בסוף יהיה תינוק." ובתוך הלב אני צועקת: "אפשר להבין מה קורה כאן? אני זאת שאמורה לבכות! אני !!!"

7. אלה שמכירים את הרופא הכי טוב בשבילי: אנשים מסוג זה בדרך כלל נוהגים להביט בי במבט רציני כדי להדגיש את חשיבות הדברים, ואומרים בהחלטיות, "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אני נותן לך מספר טלפון של פרופסור כך וכך.

הוא מומחה מספר אחת בארץ לכך וכך. הוא מנהל מחלקה / סגן מנהל מחלקה / מנהל יחידה / סגן מנהל יחידה (מחקו את המיותר), במחלקת פוריות בבית חולים כך וכך. הוא הציל לכך וכך את החיים. כולם מכירים אותו. מה, לא שמעת עליו? לא יכול להיות. ממש מוזר."

8. . אלה שלא אוהבים ילדים וחושבים שאת לא חייבת שיהיו לך ילדים משלך: "עזבי אותך, בשביל מה את צריכה את כאב הראש הזה? הרבה יותר כיף להיות דודה. אין את כל הבכי, הרעש, החיתולים והדאגות. תאמיני לי, החיים שקטים יותר ככה. יש יותר זמן להנאות של החיים, לזוגיות טובה, יותר זמן לעצמך." לשמוע את זה מאמא לשלושה ילדים גורם לי לרצות לירות בה כדור בראש.

9. המעצבנים במיוחד: אלה שיודעים מה טוב בשבילי ואומרים, "את פשוט צריכה להיות רגועה ואז תצליחו…"

לספר ל כ – ו – ל – ם שאני באמת מנסה ? האם לשתוק ולהמשיך להנהן בנימוס כאשר מתחילות השאלות?

* מאירה ברנע גולדברג, כותבת הספר: אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולהודות לתמר ביאליק העורכת של הספר שמעבר לעבודה המקצועית הפכה לחברה טובה, ולבעלי שתמיד יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.איזה מזל שנפגשנו…" התמונה השמאלית – יח""ץ זב"מ כנרת.

* לפינת ספרים באתר

עוד כתיבה בנושא:

היונקת המושפלת| לקראת הריון/ שרית ב.

למרות כל הידע, לא ידעתי מספיק/ שרית ב.

ההריון יגיע גם אם לא תירגעי/ גלית שושן

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× ליווי תהליכי צמיחה לאמהות רגישות