האם כדאי לי להיות בדיכאון? האם רק אז אקבל עזרה?

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה? האם אז אקבל עזרה?

אחרי הלידה הראשונה אמרתי שקשה לי, והקרובות אליי אמרו שגם הן הרגישו כך ובזה זה נגמר. לא עיבוד התחושות ולא שיתופים ואני חשתי כישלון. חלק מהתחושות אפילו לא שיתפתי, כי הרגשתי שאין מי שיבין לליבי. הלכתי לקבל ייעוץ חיצוני ואובחנתי כסובלת מדיכאון אחרי לידה. מכאן הדרך הייתה קלה יותר, מחד קיבלתי טיפול שמאוד עזר לי, ומאידך קיבלתי תמיכה, הבנה ושיתוף מהחברה (משפחה חברים), .

כאשר נפגשתי עם קבוצת נשים כדי לספר להן על דיכאון לאחר לידה ועל המקרה הספציפי שלי, נשאלתי האם אני חושבת שאם הייתי מקבלת את התמיכה והשיתוף בזמן, האם לא הייתי נזקקת לעזרת תרופות למשל. עניתי שאני חושבת שכן, שייתכן והתחושות אותן חוויתי היו נשארות ברמה כזו שאפשר היה להתמודד איתן עם תמיכה ושיתופים של נשים אחרות. אבל לצערי השיח על התחושות שחשות נשים לאחר לידה אינו שיח פתוח ולכן כל אחת חושבת שתחושותיה הן שלה בלבד וזה מוביל להסתרה והלקאה עצמית.

והנה, לפני חודשיים ילדתי בפעם השנייה. מיד קיבלתי טלפונים מכל המשפחה והחברים וכולם התעניינו איך אני מרגישה ודאגו לשלומי. הפעם הרגשתי די טוב ואמרתי זאת. הרגשתי שיש לי כאן חויה אחרת באמהות שלי. ואולי זאת הייתה הטעות?

בשונה מהלידה הראשונה, אז פחדתי לבקש עזרה בהתחלה, שמא זה יפחית מיכולת האמהות שלי, הפעם בהחלט אמרתי שקשה לי ואשמח לעזרה (יש לזכור שאני אם יחידנית עם פעוטה היום בת שנתיים ושמונה חודשים ותינוקת בת חודשיים), אך הפלא ופלא – נשארתי לבד.

נכון שאני בחרתי להיות אמא. ובסיטואציה שנוצרה החלטתי לממש את האמהות בעזרת תרומת זרע. כל אלו הם חלק מחיי שאלך עימם לעד. איני מבקשת שמישהו יקח אחריות על בנותיי ויחיה את חיי במקומי. עם זאת, מעט עזרה?

מהי עזרה?

עזרה יכולה להיות בביקור אחה"צ ותוך כך עזרה עם הקטנה או העסקת הגדולה.

עזרה יכולה להיות לקפוץ לשמור על שתיהן כשאני נכנסת למקלחת.

עזרה יכולה להיות לבוא בבוקר לשעה או חס ושלום שעתיים ולאפשר לי לישון קצת.

עזרה היא לשמור שעה על הקטנה בבוקר שאוכל לצאת לקניות בסופר.

עזרה יכולה להיות להכניס צלחת אוכל חם או מרק?

עזרה יכולה להיות להוציא/להכניס את הגדולה לגן ביום גשם שאי אפשר לצאת עם הקטנה.

ועוד מיני מטלות קטנות אחרות. אין חובה שזה יהיה על בסיס קבוע.

 

אני תוהה אם לאנשים קל יותר להתחבר למשהו ספציפי מובנה וידוע כמו יום התרמה למען… או חס ושלום בעת מחלה? כל הזמן אני חוזרת ומשננת לעצמי שאסור לי לצפות ( או כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים שציפיות יש רק בכריות), ובכל זאת קשה לי להתנתק מהנתינה שלי (שלא נעשה על מנת לקבל), איך עזרתי לחברות ולבני משפחה כאשר היו זקוקים והנה אני נזקקת לעזרה ואין מי שיושיט לי יד.

אני עוברת בימים אלו תהליך של התפקחות ופרידה מן הציפייה. ושאלה כבדה עולה לה: האם יכול להיות שיש לי משפחה וחברים לרוב, אך בכל זאת אני כל כך לבד?? ואם כן, אז במה נמדדת חוסנה של משפחה? במה נמדדת חברות?

מדוע רק כשאנחנו במצב של קושי אמיתי, אנחנו זוכות למענה?

מובן לכל שלאחר לידה גוף האישה עובר שינויים גדולים מאוד, עייפות מתלווה לכל זה ומקשה את ההתאוששות. קושי במציאת זמן לאכול טוב גם הוא תופעה מאוד שכיחה ולכל אלו מתווספת החברה, התגובות שלה לאישה היולדת, היחס שלה ומתן/אי מתן עזרה. כל אלו יחד משפיעים על מצב רוחה של האישה ובמקרים רבים הרפואה הקונבנציונלית מאבחנת קושי זה של האישה כדיכאון לאחר לידה.

נשאלת השאלה- האם זהו קושי פתולוגי/הפרעה פסיכיאטרית? או שזה הוא קושי טבעי הנובע מהמצב השכיח של נשים לאחר לידה ? נדמה שלחברה שלנו היום קל יותר עם אבחנות נפשיות ברורות, מאשר עם יצירת תרבות מכילה ומקבלת היכולה לאפשר לתחושות אלו לצוף, לאפשר לשתף ובעיקר לתמוך, שזה קשה יותר. נדמה לי שקל לחברה לקבל כשכבר נוצרה בעיה ואז צריך לתת לה פתרון/עזרה, מאשר להיות שם מלכתחילה במצב של תמיכה, הכלה ומניעה, על מנת שהמצב רוחה של האישה לא ידרדר.

 

ההבנה הזאת מעלה בי שאלה– מדוע רק כשאנחנו נמצאות במצב של קושי אמיתי, במצב של נזקקות לעזרה, רק אז אנו זוכות למענה? מדוע העזרה לא ניתנת באופן אוטומטי לנשים אחרי לידה, כדי שלא נגיע למצב של הקושי הבלתי נסבל הזה, שלעתים מתבטא בדיכאון אחרי לידה ?

נדמה לי שלרוב הנשים גם קל יותר עם ההגדרה המאובחנת של 'דיכאון לאחר לידה' כי זה מעביר אותן ממצב של הלקאה עצמית למצב של קבלה, מגביר את היכולת להתמודד מול החברה עם הקושי הטריוויאלי של אחרי לידה ומאפשר להן לקבל את המענה שלו הן כה זקוקות. אני רוצה לחזור לתופעת השבט. אם פעם זו הייתה החמולה, הרי שהיום קצת קשה, כי לרוב ילדים לא גרים ליד הוריהם או משפחה אחרת, אבל ליצור שבט בשכונה, בעיר וכדומה. אני תוהה- האם זו ראייה נאיבית? 

** לבלוג של אוסי הורביץ.

אם את בהריון או אחרי לידה, אולי יענייך אותך גם:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"
הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה

לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?