הייתי בדיכאון אחרי לידה ורציתי להתאבד. לא סתם עצב. דיכאון. סטיגמות. פסיכיאטר. כדורים. מחשבות קשות. מתי תיגמר הדרך הזאת? הדרך שליוותה אותך. טיפולים-הריון-לידה-דיכאון. כל כך הרבה עצב סביב אושר אחד, קטן-גדול. אני אוהבת אותך. אמא . גרועה, אבל אמא.
********
זה נמצא בגרון. משהו יושב שם. לא מאפשר תנועה קלה של אויר. לא מאפשר לאכול. זה נמצא בחזה. לוחץ. זה נמצא בשיניים. מהודקות כל הזמן. לפעמים שמים לב ומשחררים את הלסת. אבל דקה עוברת והשיניים שוב חשוקות. זה נמצא בעיניים. שכבר שורפות מהבכי. ומה אם יראו. זה נמצא בבטן. שמתהפכת למשמע הקול. בכי. הוא שוב התעורר, והמלחמה מתחילה שוב. מלחמה לשרוד את השעות הבאות עד שירדם שוב. כי רק אז אפשר לנשום. זה נמצא בורידים, בדופק שעולה כל פעם שמגיעה משימה כזאת. בלתי אפשרית. מקלחת.
האכלה. הרגעה. והלב דופק ודופק. האם הפעם אצליח להתמודד? זה נמצא בפה. תחייכי לילד שלך, למה את לא מסוגלת לחייך אליו, למה את לא יכולה לדבר אליו. תחייכי. הוא צריך אותך. בגללך הוא לא מחייך. ואני לא יכולה. זה נמצא בראש. במילים שחוזרות על עצמן. להתאבד להתאבד להתאבד להתאבד להתאבד. דופקות בראש עם כל צעד. מתנגנות לצלילי המובייל. זה נמצא בכל הגוף. הייאוש, הרצון לברוח, הצורך להקהות את הכאב. זה בכל מקום. וכלום לא עוזר. לא רוצה לחזור לאחור, לא רוצה ללכת קדימה. רוצה לקפוא במקום. כמו חיה שנלכדת. רוצה להינצל. רוצה למות.
********
אני עייפה. רוצה לישון. אבל הוא בטח יקום. ממש עוד שניה. ואני לא אהיה מוכנה. כל הזמן בהיכון. על קו הזינוק. זינוק למשימה הבאה. להיות מוכנה. לא לפספס את ההזנקה בשנייה. לא לנוח, לא לאכול, לא לישון. להיות מוכנה. המתח כל הזמן גבוה. עוד מעט זה מתחיל. שוב. להיות מוכנה. בקבוק מוכן, צעצועים מוכנים, סיפור מוכן, אמא מוכנה. כל הזמן מוכנה. כי אם לא. זה יגמר בבכי. ולזה אני לא מוכנה.
********
אחרי יומיים של שקט יחסי, שוב זה חוזר. המילים האלה. חוזרות שוב ושוב ושוב. הן באות ברגעים של מצוקה. לפעמים עוברים ככה ימים שלמים. לפעמים זה נקודתי. אבל כשהמצוקה שם, הן באות. מרגיעות, מנחמות. מבודדות אותי מהסביבה ושולחות אותי למקום אחר. בו יש רק שקט. בלי בכי שנמשך ונמשך. רק דממת מוות.
********
אני שמחה שהגעתי למקום אחר. בו לא צריך לפחד מהמוות. אני חושבת על כל הלילות שחרדת מוות נוראית אחזה בי ולא יכולתי לישון. הפחד היה משתק. ועכשיו הפחדים נרגעו. המוות כבר לא מפחיד. הוא פשוט שם. תזת החיים נכתבה ונכרכה. אין יותר שינויים. אין יותר משימות, ניסויים, תיקונים. רק ההקלה שסיימתי. קיבלתי את התואר.
********
המילים שנאמרות מפחידות. לא אותי, אבל אחרים. בלתי ניתנות להתמודדות. מחשבות שצריכות להיות כלואות. מידי פעם אני שולחת מחשבה אחת החוצה. לגשש את השטח. האם היא מפחידה מידי? קשה מידי? אם כן, זה סימן לעצור. כי אני יודעת שאלו רק מחשבות. תועות, מסתובבות. אחרים ישר רואים את הסיכון שבאובדנות. המחשבות שלי מעוררות את המשא הכבד של האחריות. אני רוצה לספר ולראות רוגע משתקף אליי בחזרה. לדעת שהם יודעים, שלעולם לא אגיע לשם. כדי שגם אני אדע.
********
אני רוצה לכתוב. להוציא את הכול החוצה. לא רוצה שהמחשבות האלו יהיו חלק ממני. רוצה שהן יכתבו פה, ואז בפעולה פשוטה של סגירת הקובץ, אני אוכל לכלוא אותן. סגורות בדף. מחוץ לעצמי. כמו תיבת פנדורה קטנה, שמכילה את כל המצוקות, הכאב, הבלבול והיאוש. ואת המילים החוזרות האלה, שהן לא חלק ממני, אבל כנראה שבכל זאת כן. וכל מה שיישאר מחוץ לתיבה, יהיה ראש נקי, ריק, מוכן להתמלא במחשבות חדשות. שאני יוצרת, שלא משתלטות, שלא דוחקות הצידה כל מחשבה אחרת. מחשבות חדשות, טריות, מנסות להיכנס, להשתלב. היום אין להן מקום. הן נדחקות הצידה. לא מצליחות לחדור את המסך. להתאבד להתאבד להתאבד.
********
הוא לא מפסיק לבכות. שיניים, צינון, בטן, אלוהים יודע מה. אני לא יכולה יותר, לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה. שום כדורים לא יעזרו לזה. ההורות היא קשה מנשוא. ואין תרופה לאמא גרועה.
********
ועוד מילה לסיום. הטקסט הזה נכתב ממעמקי הדיכאון. אני עדיין שם, אבל קצת פחות. מפלסת את דרכי למעלה. יש בטקסט הזה אובדנות. התלבטתי אם למחוק אותה, אבל היא חלק מהדיכאון וחלק ממני. אז היא נשארת. אני מודעת אליה. המטפלים שלי מודעים אליה. אני מטופלת ומושגחת ואין פה כוונות פעולה. רק מחשבות.
אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:
ליווי
רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי
רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית
"אני
אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית
שיתופים
אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה
לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות