רותם נולדה בלידת בזק. אמיתית. כזו שלא הספקתי לחשוב בה הרבה (אבל כן להיכנס לפאניקה רגעית). כזו כשמיד שהתחילה הבנתי שהיא כבר תיכף עומדת להסתיים.
והיו לי המון רגשות מעורבים לגבי הלידה הזו. בהריון ייחלתי לאחת כזו ואחרי שהיא הסתיימה לא הייתי בטוחה שזה באמת מה שרציתי. נדרשתי לזמן לא קצר של עיבוד החוויה הזו.
והנה חלפה שנה …
קשה לי להאמין אבל רותם כבר חגגה שנה. השנה הזו חלפה ביעף והיתה מלאה בהמון תהפוכות, החלטות, שינויים ולימוד עצמי בשבילי.
בשנים האחרונות התחילו לדבר על התחושות שנשים לא מדברות עליהן אחרי לידה. אותן נשים שלא מתאהבות, שלא חשות אושר עילאי אחרי הלידה.
כשילדתי את עומר, ההיקשרות שלי אליו היתה מיידית. עם רותם זה היה שונה לגמרי. כשנגמרה הלידה הסוערת הזו, הייתי מאד עסוקה במה שחוויתי. בסערה שעברה עליי, בהתמודדות עם התחושות שהלידה הזו כפתה עליי. רותם עצמה לא היתה חלק מזה. אני זוכרת שאחרי הלידה היה לי רצון עז דווקא לראות את עומר…
לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.
אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.
ואז שככה הסערה…
ההנקה הסתדרה, הכל נהיה קל יותר. ואני זוכרת את הרגע הזה שסיימתי עוד הנקה, החזקתי אותה מחובקת כדי שתשחרר גרפס ופתאום חלף בי גל.. התפרצות מטורפת של חום. לא יכולתי לשחרר אותה, לא בגלל שהתפקיד שלי כאמא דורש זאת ממני, אלא כי הרגשתי שהחיים שלי נקשרו לגמרי בשלה… רק כשזה קרה הבנתי שזה לא היה שם קודם. רק כשזה קרה יכולתי להודות בזה שזה לא היה שם קודם.
וזה לא קל. אבל לא להודות בזה קשה עוד יותר. השחרור שבא אחר כך היה לא פחות ממופלא וגם הכתיבה עוזרת לי לסגור את המעגל הזה…
אז במבט לאחור –
היום התחושות שלי לגבי הלידה כבר לא מעורבות. זו היתה לידה נהדרת. לידה שאוכל רק לאחל לעצמי שוב. ואם תהיה כזו שוב, אני משוכנעת שאעבור אותה ללא החלק של הפאניקה.
זו בהחלט היתה שנה של לימוד עצמי ושל עיבוד רציני של דברים שעוברים עליי. שנה שאני יודעת שאצמח ממנה לכיוונים שלא ציפיתי אבל שנראים מאד נכונים לי.
בעיקר למדתי להקל עם עצמי. לא לשפוט את עצמי. לדעת להודות גם בדברים מחוץ למיינסטרים. אני יודעת שאני לא היחידה שלא התאהבה בילדה שלה מרגע שנולדה. אני גם יודעת שכשזה קורה לך, זה הדבר שהכי קשה להודות בו גם כשאת יודעת שזה קורה גם לאחרות. אבל היום אני בעיקר יודעת שהכלה של התחושות האלה היא המרפאה מכל.
עוד אמהותמשתפות על תהליך ההתאהבות האיטי:
אהבה ועוד / ניצן רדזינר
כמה אהבה/ אפרת נאור
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.