הי לימור,

לא הספקתי להיכנס, אבל ראיתי שהעלית כאן לינק לגבי הרצאה שהעברת בנושא הדכדוך לאחר לידה ונזכרתי שלא שיתפתי אותך בדבר שבעיניי הוא לא פחות ממדהים בהקשר הזה.

את שתי הלידות הראשונות שלי עברתי בבית חולים. סבלתי שם כמעט מכל בחינה אפשרית מהשנייה הראשונה שנכנסתי עם בטן ועד היום יש רגעים שאני נזכרת ומשהו שם בפנים מתהפך.

אחרי הלידה השנייה הבטחתי לעצמי 'לא עוד!!!' ואכן את הבן השלישי שלי ילדתי במרחב שלי, שאני בחרתי, בסטודיו שלי עם מיילדת שעברתי איתה תהליך מקדים.

אני חייבת להודות שלמרות שיש לי כמה פנטזיות לידה שעוד לא הוגשמו ולמרות שהיו כמה דברים שלא קרו בדיוק כפי שראיתי בדמיוני, עדיין חוויתי חוויה אחרת, מתקנת.

הכול היה שונה שם ובראיה לאחור חיי הנישואים שלי קפצו מדרגה עצומה בזכות החוויה הטבעית והמזוככת הזאת. ההשפעה של חווית הלידה מהדהדת אצלנו בבית עד היום ואני מודה על האפשרות שניתנה לי.

אחרי יומיים מדהימים ונעימים בבית, נאלצנו לאשפז את הקטנטן בבית החולים בגלל צהבת (הייתי מוכנה לאפשרות מראש בגלל סוג הדם שלי ובגלל שכבר עברתי את זה בשתי הפעמים הקודמות), הגעתי לבית החולים עם בגדים שלי מהבית ואחרי מסכת של קבלה מורכבת בגלל חוסר במס' זהות וכו'… נכנסנו לאשפוז בפגייה.

הייתי מאוזנת נפשית מנטאלית ופיזית כפי שאולי מעולם לא חשתי, ליד מיטת האשפוז הקטנה של הקטנצ'יק שלי הכניסו מיטה קטנה נוספת שאימו של השוכב בה הפכה לימים להיות חברת נפש טובה.

היא הייתה במדים הייצוגיים, הצעקה האחרונה מבית האפנה "סורוקה" ואני לבשתי בגדים אזרחיים.

ישבנו זו לצד זו ותוך כמה שעות הפכנו משתי זרות לחברות לאותה צרה.

היא הייתה על סף בכי תמידי ומהצד נזכרתי לי איך הייתי גם אני על סף בכי כששני הגדולים שלי נכנסו לטיפול ב"מיטת שיזוף".

מידי פעם עברה איזו אחות רחמניה "מופתעת" לגלות שהחברה שלי עוד רגע מתפרקת, אומרת לה "למה לבכות? מה קרה? הוא מקבל את הטיפול הכי טוב שיש הוא לא סובל, אין לך סיבה לבכות, עוד כמה ימים אתם תשתחררו הביתה ותשכחי שזה בכלל קרה…" .

החברה החדשה שלי ניסתה לענות מבעד לדמעות שחנקו את גרונה ואת עיניה אבל לאחות הרחמנייה התורנית הייתה תמיד תשובה שגרמה לה להרגיש מעט מטופשת ולא מאוזנת ואולי גם גרמה לה להרגיש לא בסדר שבמקום להיות שמחה היא עסוקה בבכי.

אחרי שיחה כזאת ישבנו בשקט ודיברנו, ובכל פעם שהרגשתי איך היא מתחילה לנשום ולהירגע, הגיע עוד סבב עידוד, הייתה אפילו אחות אחת שגימדה את כל מילות ה"עידוד" של קודמותיה.

אחרי שהחברה החדשה שלי רוקנה דליים של דמעות וכבר לא יכולתי לסבול את "העידוד" המסור, עניתי לאחות שזה לא בדיוק מה שהיא צריכה לשמוע עכשיו ושלפעמים צריך גם לבכות כי זה משחרר. החברה שלי הסתכלה עלי ואמרה לי: "לא זה בסדר, אני צריכה לשמוע את הדברים האלה כי זה מכניס אותי לפרופורציה" והאחות פנתה אליי ואמרה לי: "תשמעי היא לא בדיוק שפויה עכשיו אחרי לידה" ואני חשבתי לעצמי, 'גם אני אחרי לידה. למה את מרגישה שאת יכולה כרגע לדבר עליה ככה ואלי כאילו אני בצד של השפויים???'

נזכרתי בעצמי עד כמה גם אני חשבתי שהן פשוט מקסימות, האחיות האלה, שקשה להן כל כך לראות דמעות אז הן מנסות לנגב אותן ישר לביוב של בית החולים בכל מיני אמירות חוכמה ועקיצות חביבות. נזכרתי איך הודיתי להן אחרי מסכת של בכי, נזכרתי איך בכל פעם שהתחלתי לאסוף את עצמי כדי לצאת מהבכי, הייתה איזו מישהי שעזרה לי לחזור להתייפח ולהרגיש מושפלת בגלל שאני בוכה בלי סיבה לעיני כל.

נזכרתי בתסמונת ה"בייבי בלוז" ששמעתי הסברים מפורטים אודותיה בזמן האשפוז, הסברים שמטרתם להכין את היולדת ואת הקרובים אליה למצב של עצב ובכי ביום השלישי שלאחר הלידה.

פתאום זה הכה בי, אני חוויתי את ה"בייבי בלוז" ברמה זו או אחרת אחרי שתי הלידות הראשונות ועכשיו זה היום השלישי ואני בסדר גמור. אני עייפה, תשושה, רוצה הביתה, נמאס לי, ועצוב לי שאני לא יכולה להרים ולהניק מתי שבא לי, קשה לי שאני לא יכולה לעסות את העור הסדוק והפצוע של התינוק שלי, הלב שלי נמלא רחמים כששוב מגיע הרגע לדקור אותו בעקב ולסחוט ממנה טיפות דם, אבל אני לגמרי אסופה ומאוזנת, נטולת תסמונת.

הבכי מסביב של התינוקות שנולדו בשעות האחרונות ונמצאים כרגע בתהליך של מקלחת, משחת עיניים, חיסון וחימום בסרט נע מזעזע, הזכיר לי איך הייתה לי קשה הפרידה המאולצת לאחר הלידה ל6 שעות בהן נאמר לי שזה זמן שלי לנוח ושגם הוא ישן עכשיו ואין לי בכלל מה לדאוג. גם כשבכיתי והתחננתי לראות, כי לא הצלחתי לנוח בלי לחוש את חום גופו ואת רוך עורו, אמרו לי שאין אפשרות כזאת ושאני אחכה בסבלנות.

השעות האלה עברו עלי כמו בכלא. הרגשתי שאני חיה בסרט "לא בלי ביתי".

אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, על איך עוברות עליהם השעות האלה, נראה לי שלא הייתי מסתפקת בבכי מנומס ושקט שמקבל את החוקים, או הייתי הולכת להתפרק לי בשקט במקלחת בבכי. אני חושבת שהייתי נכנסת למדי הנמרה שלי, הייתי פועלת על פי הצו הפנימי שלי שהרגיש שזה לא נכון והייתי דורשת לראות אותו מיידית ללא דיחוי, ואם היו מנסים לערבב אותי, הייתי דורשת שישחררו אותנו באותו רגע הביתה.

אז למה הפעם לא חוויתי את הבייבי בלוז? למה אף אחות לא ניגשה אלי ודיברה אלי כאילו שהיא יודעת בדיוק מה עובר עלי? אולי כי לא הייתי מספר במערכת?

אני חושבת שעם כל הכבוד להורמונים, בכל אחת מאיתנו פועם לב ייחודי ומיוחד, לכל אחת מחשבות וקשת רגשות ייחודי לה, וכל ניסיון להכליל את החוויה שאחרי הלידה נוגע בשטחיות נסיבתית שאינה מכילה את מלוא הדרה, יופייה וייחודה של כל אישה.

מה הפלא שעולים רגשות קשים כל כך? מה הפלא שנשים רבות חוות תחושה של בדידות ואובדן החופש?

חווית לידה הוליסטית בעיני אינה מתמצה בלידה ללא אפידורל עם כדור עם חבל, בג'קוזי או בפרימוס… חוויית לידה הוליסטית היא בראש ובראשונה חוויה של הכלה וכבוד אל האישה היולדת ואל נימי נפשה ומאווייה והיא לא נגמרת אחרי שהתינוק יוצא מהרחם, היא ממשיכה זמן רב אחרי שהדופק בחבל הטבור מפסיק. ואולי גם פה טמונה אחת הבעיות- יש היום מודעות הולכת וגוברת ל חוויית לידה הוליסטית, ואני מאוד שמחה על כך, אבל מה קורה אחרי הלידה?

עינת דורפן, בקתת עינת

 שיתופים נוספים של אמהות על חשיבות העזרה וההכלה של נשים אחרי לידה:

עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום

זה לא פינוק זאת הישרדות / סמדר

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי הלידה? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

פוסט פרטום- שיעור  מחתולה / סשה חזנוב

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.