איזו מין אמא אני,
שלאחרונה בעיקר מחפשת שקט,
שיעזבו אותי כבר,
שכולם רוצים וצריכים ממני משהו
וכל מה שאני רוצה זה שלא יפריעו לי.
יש רגעים מדהימים באמהות,
אבל הרבה פעמים כל כך זקוקה לזמן לעצמי,
לבד, שקט טהור ורחוק.
איפה אני ואיפה הפנטזיה של פעם,
של אמא כזאת שהילדים ממלאים את חייה.
נכון שלא מדמיינת אותי בלעדיהם
ועדין, ממשיכה לפנטז על שפת ים רחוקה לבד. רק לבד.
כשהוא יחזור מהגן אני אתרגש
ולא אבין איך הוא גדל לי ככה,
אבל גם אהיה עסוקה באיך נעביר עוד שבת
בלי שהוא ייחרב את הבית או בלי שאצעק
ואולי זה לא אפשרי בכלל ואלו החיים?!
אלו כנראה החיים,
עם העייפות והסבלנות שיש
ואחר כך כבר אין.
והפנטזיות על איזה אמא מדומיינת, לעומת מה שאני באמת
ולהבין בסוף שזה בסדר, והם משתנים וגם אני .
זה קשה בטרוף.
איכשהוא אלמד אותם, ואותי,
ונגדל ביחד ואולי יום אחד
אני אביט ממרחק על עכשיו
ואוכל לחייך קצת יותר.
אמהות נוספות כותבות על הרצון להיות אמא קצת אחרת:
אני מצטערת שילד כמוך קיבלת אמא כמוני / הכי אמיתית
אני אסירה בחיק האמהות, אסירת תודה / מאיה הובני
גם את מוזמנת להשתתף בדיונים בדף הפייסבוק