יש לי דיכאון אחרי לידה, וזה הסיפור שלי. בהמשכים.
מה הם רוצים ממני? למה הם קוראים ׳אמא, אמא׳ על כל שטות? "היא לא נותנת לי"… "היא דחפה אותי"… מה אכפת לי?? למה אני? שלוש בנות וגוזל בן שלושה חודשים תחת אותה קורת גג וכולם מסתכלים עליי. מצפים, רוצים, דוחקים. ואז נכנס הזר. הוא עובד מהבית, עשינו לו משרד בגראז׳, והוא שואל מה יש לאכול.
'מה יש לאכול? מה שיש במקרר!' אני חושבת לעצמי. גם בו אני אמורה לטפל? ואז כל הארבעה מסתכלים עליי- "מה יש לאכול? אני רעבה! מה יש לאכול? יש פסטה? לא בא לי פסטה! אבל אני רוצה פסטה! לא, אני לא אוכלת אם זה פסטה!! אני רוצה עוף!…."
הם עדיין מסתכלים עליי…. הם מצפים שאני אאכיל אותם? עכשיו? אני בכלל לא רעבה… וחוץ מזה- למה אני? למה לא הזר?? מסתכלת על ערימות של כביסה, אני אמורה לעשות גם את זה? והזר שעובד במחשבים לא יודע לתפעל מכונת כביסה פשוטה? מסתכלת על הכלים, מיואשת…. זה מה שתמיד עשיתי? הזיכרון אומר שכן…. אבל הרגש… הרגש כבר לא שם.
הגוזל בוכה, ניגשת אליו בכבדות, אני יודעת מה הוא רוצה, הוא רוצה שאני אחלוק את הגוף שלי איתו. את החלקים האינטימיים, שפעם הסבו לי עונג, איתו, למצוץ ולינוק עד שהוא נרגע… ואני כולי מזועזעת, זה קניבלי! למה הוא עושה את זה, כולי נרעדת בסלידה כשהוא מוצץ בהנאה.
לא מרגישה אושר. גם לא אהבה
מסתכלת עליהם מהספה, חבורת ילדים עליזה, הם מסתכלים עליי בהערצה, למה? אני יודעת מי הם, הם הילדים שלי, שלוש בנות ובן… האושר שלי. האושר שלי? לא מרגישה אושר. גם לא אהבה. אני אמורה להרגיש אהבה? פעם הרגשתי, לפני ההיריון הרביעי, אהבה עצומה… אני יודעת שאני אמורה עדיין להרגיש אותה, אני עצובה.
מתפרצת, צועקת, שיעלו כבר למעלה! לא יכולה איתם!! ימים שלמים שאני עושה בשבילם הכל! אוכל כביסות כלים מקלחות, והן רבות! צועקות! משתוללות! דייייי!!!! אני רוצה לברוח, רוצה לחזור לגיל 20, לצאת עם חברות, לרקוד, להיות עם עצמי! רק עם עצמי!
לילה, אני בחדר, ואז נכנס הזר. הוא מסתכל עליי ועולה למיטה, לידי… הוא אומר לילה טוב… פעם היה נותן גם נשיקה, עכשיו רק מבט, אני רוצה את הנשיקה!!! אני צועקת בתוכי! ואז הקול הזה, החדש, זה שמדבר הכי גבוה מכל הזיכרונות אומר- את רוצה נשיקה? מהזר?
אני נזכרת במבטים המבוהלים של הקטנות
הולכת להגיד לילה טוב לבנות, הן מסתכלות עליי ומתחפרות עמוק עמוק במיטה, הן מפחדות. אני אומרת 'לילה טוב' מאולץ. "אמא- תשירי לנו שיר לילה טוב?" "לא היום! אני עייפה!" הן אפילו לא מגיבות, פעם היו מוחות ומבקשות, הן מחכות שאני אלך כבר.
היום בצהריים נסענו לסופר, הן רבו באוטו מאחור ואני מיד צעקתי- "תהיו בשקט או שאתן יורדות מהאוטו שלי!" האוטו שלי? ברמזור היה קבצן, השלט דיבר על משפחה וילדים רעבים, מיד הושטתי את היד לארנק ואספתי כל אגורה שהיתה לי, קראתי לו- "אדוני, בבקשה, שתמיד יהיה לך ולמשפחתך רק טוב!" וחשבתי לעצמי- 'מסכנים הילדים, מה הם אשמים? הם רק ילדים?'
יורדת למטה, חושך, כולם ישנים, ואני נזכרת במבטים המבוהלים של הקטנות כשצעקתי היום על הזר בעברית, הן לא הבינו מה אמרתי אבל ידעו שזה רע. כבר כמה שבועות שהן יודעות שאני אומרת דברים לא טובים לזר, ואז הוא הולך אליהן, מחבק ומגונן עליהן, ממני, מאמא שלהן! הוא לוקח אותן לחדר המשחקים או לבחוץ והן יודעות, עכשיו צריך להתרחק מאמא! אני נשברת.
עולה לחדר שלהן בשקט, מלטפת את השיער הרך, מריחה, מחייכת, לוחשת מילים של אהבה וסליחה, סליחה, בבקשה תחלמו על קשת בענן וסוכריות על מקל. האמצעית זזה מתוך שינה, נאבקת במשהו. נאבקת בשדים שלה, הם באים לה בחלום, השדים בדמות אמה. אני בוכה, מצטערת, מתייסרת, אלוהים בבקשה תעזור לי, מה קורה לי???!!!
רצה אל הגוזל, מרימה בעדינות מלטפת, מגישה לו שד, הוא מסתכל עליי בעיניים גדולות גדולות ומסרב, הוא לוקח את הבקבוק. גם הוא כבר לא אוהב אותי יותר.
שמי לי- יש לי ארבעה ילדים מופלאים- אמילי -6.5, קים- 5, מיה -3, וליאם (הגוזל הקטן)- 1.5, יש לי כלבה משגעת ובעל מקסים, ויש לי דיכאון שאחרי הלידה!
אם את מתמודדת עם קושי רגשי אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:
על ליווי רגשי אחרי לידה
על עיבוד חוויית אחרי הלידה
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה
לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות