משכב לידה יקר שלי

 

שוב זה נגמר לי מהר מדי.
כמו לנסות להחזיק חול בכף היד.
לא משנה כמה זמן זה נמשך,
לא משנה כמה אני מכינה את הכל ואת כולם כדי שיימשך.
לא משנה כמה אני מרשה לעצמי לשחרר ולהשתחרר
להשתנות, לגדול
לבקש ולקבל עזרה, גם אם יש לזה מחיר, אני מוכנה לשלם!
זה תמיד נגמר מהר מדי.

אז הנה, עברו שבועיים וחצי מאז שילדתי את בתנו הרביעית.
שבועיים וחצי בהם בעלי הפך לאבא במשרה מלאה,
וקיבלנו אוכל, והבנות ישנו אצל סבתא בסופ"ש.
שזה הכי הרבה עד עכשיו שהצלחתי "להשיג". נשמע כמו אני נגד העולם.

בכל פעם כשאני חוטפת את הכאפה של משכב הלידה הלא באמת קיים בעולמנו,
אני מבטיחה לעצמי שהפעם אני הולכת לעורר מודעות,
לכתוב על זה,
לדבר על זה,
אני הולכת לפנק חברות אחרי לידה,
ולא רק בשבוע הראשון ולא בשני.

שישה שבועות!! ככה מצווים עלינו מכל עבר,
ומי? מי יעמוד מאחורי המילים האלה של קופות חולים ומיילדות ונשים חכמות?
מי יפנק אותי באוכל מבושל שישה שבועות?
מי יוציא את הילדות שלי מהגן ומבי"ס, יטפל בהן יפה ויחזיר לי אותן שבעות ומקולחות?
מי יקל על בעלי שצריך לחזור לעבודה? כי ככה זה.

ואיך אני יכולה לפנק אחרות? ולכתוב? ולדבר על זה?
כשאני נדרשת לחזור לתפקוד מלא פלוס תינוקת חדשה
שבועיים וחצי אחרי לידה (ובפעמיים הקודמות זה היה שבוע).
כשהגוף חלש, ללא שינה,
והנפש עדיין עסוקה בלשחזר את הלידה שעברה עלי,
כשאני מדממת ונוטפת חלב,
כשיש לי חור בבטן וקשה לעמוד זקוף כי הכל חסר שם..
כשכל דבר הכי קטן מסעיר אותי כ"כ ומביא אותי לדמעות.
כשאני עדיין לא שולטת במאה אחוז בהנקה,
כי זה דורש התעסקות עם חיתולים ורפידות ועניינים.
כשאין לי מושג עדיין מה צריך להיות לי בתיק כשאני יוצאת מהבית עבור פעוטה ותינוקת חדשה,
שהפנים שלה אפילו עדיין לא נצרבו לי בזיכרון.

עולם יקר,
אתה אולי ממשיך במרדף אחַר… לא יודעת מה.
אבל אני – ילדתי תינוקת. עברה דרכי נשמה חדשה לעולם הזה,
ואני צריכה לנוח, לרחף על עננים,
לעצור את הזמן,
לא להסתכל בשעון וגם לא ביומן.
יש כאן אדם חדש שזקוק לי ואני לו.
יש כאן משפחה חדשה שמנסה להרכיב את עצמה מחדש
וכל אלה ראויים לקבל את המקום והזמן שלהם.

בבקשה' תנו לזה להיות בראש סדר העדיפויות.
רק כרגע. רק לשישה שבועות.
זה לא הרבה כשמסתכלים חיים שלמים קדימה.

ואני? מדמיינת את זה כך
שאם אצליח,
באמת באמת אצליח לנוח במשך שישה שבועות,
לא לבשל,
לא לכבס,
לא לצאת מדלת הבית,

בסופם מחכה לי איזה קו סיום חגיגי עם גביע מנצנץ של אימהות טובה
עם התחלה טובה
עם המון כוח להמשך
עם אנרגיות שאף פעם לא היו לי
כי זה לא התאפשר.

מזמינה אתכן להצטרף ולעשות תיקון. זה מתחיל בי ובך.

 

שירה דרוקר, נשואה לרועי ואמא לארבע

הבלוג שלי

 

עוד לא רשומה לאתר? מוזמנת לקבל את התכנים ישירות למייל

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

זה לא פינוק, זאת הישרדות/ סמדר

לבד במלכודת ההנקה/ אמא מניקה

נשארתי לבד/ שירה דרוקר

 

 

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× טיפול רגשי לנשים ואמהות