משכב לידה יקר שלי

מאת : שירה דרוקר

7 במרץ 2018 | 6 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית

 

שוב זה נגמר לי מהר מדי.
כמו לנסות להחזיק חול בכף היד.
לא משנה כמה זמן זה נמשך,
לא משנה כמה אני מכינה את הכל ואת כולם כדי שיימשך.
לא משנה כמה אני מרשה לעצמי לשחרר ולהשתחרר
להשתנות, לגדול
לבקש ולקבל עזרה, גם אם יש לזה מחיר, אני מוכנה לשלם!
זה תמיד נגמר מהר מדי.

אז הנה, עברו שבועיים וחצי מאז שילדתי את בתנו הרביעית.
שבועיים וחצי בהם בעלי הפך לאבא במשרה מלאה,
וקיבלנו אוכל, והבנות ישנו אצל סבתא בסופ"ש.
שזה הכי הרבה עד עכשיו שהצלחתי "להשיג". נשמע כמו אני נגד העולם.

בכל פעם כשאני חוטפת את הכאפה של משכב הלידה הלא באמת קיים בעולמנו,
אני מבטיחה לעצמי שהפעם אני הולכת לעורר מודעות,
לכתוב על זה,
לדבר על זה,
אני הולכת לפנק חברות אחרי לידה,
ולא רק בשבוע הראשון ולא בשני.

שישה שבועות!! ככה מצווים עלינו מכל עבר,
ומי? מי יעמוד מאחורי המילים האלה של קופות חולים ומיילדות ונשים חכמות?
מי יפנק אותי באוכל מבושל שישה שבועות?
מי יוציא את הילדות שלי מהגן ומבי"ס, יטפל בהן יפה ויחזיר לי אותן שבעות ומקולחות?
מי יקל על בעלי שצריך לחזור לעבודה? כי ככה זה.

ואיך אני יכולה לפנק אחרות? ולכתוב? ולדבר על זה?
כשאני נדרשת לחזור לתפקוד מלא פלוס תינוקת חדשה
שבועיים וחצי אחרי לידה (ובפעמיים הקודמות זה היה שבוע).
כשהגוף חלש, ללא שינה,
והנפש עדיין עסוקה בלשחזר את הלידה שעברה עלי,
כשאני מדממת ונוטפת חלב,
כשיש לי חור בבטן וקשה לעמוד זקוף כי הכל חסר שם..
כשכל דבר הכי קטן מסעיר אותי כ"כ ומביא אותי לדמעות.
כשאני עדיין לא שולטת במאה אחוז בהנקה,
כי זה דורש התעסקות עם חיתולים ורפידות ועניינים.
כשאין לי מושג עדיין מה צריך להיות לי בתיק כשאני יוצאת מהבית עבור פעוטה ותינוקת חדשה,
שהפנים שלה אפילו עדיין לא נצרבו לי בזיכרון.

עולם יקר,
אתה אולי ממשיך במרדף אחַר… לא יודעת מה.
אבל אני – ילדתי תינוקת. עברה דרכי נשמה חדשה לעולם הזה,
ואני צריכה לנוח, לרחף על עננים,
לעצור את הזמן,
לא להסתכל בשעון וגם לא ביומן.
יש כאן אדם חדש שזקוק לי ואני לו.
יש כאן משפחה חדשה שמנסה להרכיב את עצמה מחדש
וכל אלה ראויים לקבל את המקום והזמן שלהם.

בבקשה' תנו לזה להיות בראש סדר העדיפויות.
רק כרגע. רק לשישה שבועות.
זה לא הרבה כשמסתכלים חיים שלמים קדימה.

ואני? מדמיינת את זה כך
שאם אצליח,
באמת באמת אצליח לנוח במשך שישה שבועות,
לא לבשל,
לא לכבס,
לא לצאת מדלת הבית,

בסופם מחכה לי איזה קו סיום חגיגי עם גביע מנצנץ של אימהות טובה
עם התחלה טובה
עם המון כוח להמשך
עם אנרגיות שאף פעם לא היו לי
כי זה לא התאפשר.

מזמינה אתכן להצטרף ולעשות תיקון. זה מתחיל בי ובך.

 

שירה דרוקר, נשואה לרועי ואמא לארבע

הבלוג שלי

 

עוד לא רשומה לאתר? מוזמנת לקבל את התכנים ישירות למייל

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

זה לא פינוק, זאת הישרדות/ סמדר

לבד במלכודת ההנקה/ אמא מניקה

נשארתי לבד/ שירה דרוקר

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

6 תגובות ל- “משכב לידה יקר שלי”

  1. דנית הגיב:

    כתיבה יפה!

  2. רוני הגיב:

    מזדהה עם כל מילה. הבעל חוזר לעבודה אחרי שבוע ואנחנו נשארות לבד ומהר מאוד צריכות לעזור לפעילות של אוכל כביסות וטיפול בתינוק בלי שהגוף שלנו נרפא לגמרי

  3. סתיו הגיב:

    כל כך ככה! ואני עם תינוק אחד. תודה על המילים. (מגיבה תוך כדי אכילה+שאיבה תחת לחץ שהקטני יתעורר כל רגע).

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

פוסט פרטום- שיעור מחתולה

מאת : סשה חזנוב

27 באפריל 20140 תגובות

מתוך אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו

ערב ההמלטה היא דרשה (וגם קיבלה) הרבה תשומת לב, התרפקה והתחככה עלינו, יללה ובדיעבד התרגשה (?), ציפתה, מילאה מצברים והפיגה חששות, הרבה מגע היה שם…הרבה שיחה.

למחרת הופיעה בדלת (היא בחרה להמליט בארגז הקומפוסט בגינה) בלי הבטן, מרוטה, רעבה וסהרורית. קיבלנו אותה בהתלהבות ואני כמעט בכיתי ונשאתי נאום חגיגי והרעפתי תשבוחות אמהיות על ראשה השעיר. היא היתה עסוקה בלחדש כוחות..

ומאז אני עוקבת אחריה, יומיום, בהתפעלות ולומדת ממנה איך צריך להראות פוסט פרטום בריא

אמא- עִבדי במשרה חלקית, עִבדי בביתך, אך אל תיעלמי מהבית !

מאת : לימור לוי אוסמי

20 ביוני 201135 תגובות

מתוך אחרי לידה

"אם מצפה את לילד, או שבדעתך ללדת ילד ביום מן הימים, עליך לדעת, כמובן, מה מצפה לך ובעיקר, למי את מצפה. שכן החל ביום היוולדו של תינוקך תתחילי לקיים עימו קשר בין אישי. בינך לבינו יווצר ללא-דיחוי קשר הדדי של אהבה ושל רוך.

בסיס מערכת הרגשות של כל יצור אנוש הוא האהבה, שבין אם לתינוקה. כדי ללמוד לאהוב חייב תחילה התינוק לחוש נאהב ולהתקשר בחוזקה אל אדם, המסור לו ללא-סייג. תפקיד זה הוא תפקידה של האם, וכל תחליפיה אינם ולא יהיו אלא תחליפים.

האם נכון בכלל לרצות דברים בהקשר של לידה?

מאת : שירה דרוקר

13 ביוני 201214 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

אני מרגישה היום כשאני חולה היא כמו שהרגשתי בלידה.

אין לי שליטה על הגוף שלי. הוא כואב, הוא חלש, קורים לו כל מיני דברים, ואין לי הרבה מה לעשות חוץ מלקבל את זה.

זאת תחושה שדי מבאסת אותי.

המחשבה האוטומטית היא – תגידו לי מה לעשות כדי שזה יעבור ואני אעשה הכול!

אבל היום, כמו בלידה, הדברים כנראה יקרו מאליהם. זה לא בשליטתי ולא נתון להשפעתי או לבחירתי.

אני נזכרת בחוסר האונים שהרגשתי בלידה ולא יודעת אם אני רוצה לעבור את זה שוב. אני לא מוכנה לזה כרגע.