אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה.
התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".
ואני, היכולת שלי לסבול מאוד קטנה. ניסיתי לסבול בשקט אבל לא הצלחתי. אני זוכרת שנורא רציתי להיות מהאמהות האלה שהכול עובר לידן, שקל להן לבטל את הצרכים שלהן, שמקבלות בשלווה את חוסר השינה והבכי. לא הצלחתי להיות האמא הזאת, ובשלב מסוים הבנתי שכנראה לעולם לא אהיה.
לא הצלחתי לסבול בשקט
במשך תקופה לא קצרה, הייתה בי ביקורת על מה שחוויתי כחוסר הצלחה. לא הצלחתי לסבול בשקט, לא הצלחתי להדחיק, לא הצלחתי לשים את עצמי בצד, לא הצלחתי. גם כשרועי אמר שאני אמא נהדרת ועושה את העבודה הכי קשה בעולם, לא האמנתי לו. זאת אומרת, היה בי חלק שהאמין, אבל גם היה בי חלק שהרגיש כישלון.
אני חושבת שבסופו של דבר חוסר היכולת שלי לסבול לאורך זמן חייבה אותי להתחיל לשאול שאלות שלא שאלתי או לא חשבתי שאני יכולה לשאול. למשל – האם חלק בלתי נפרד מהאמהוּת הוא לסבול? האם הצרכים של התינוק קודמים לצרכים שלי? מה המקום שלי כאדם כשאני הופכת להיות אמא? ובשורה התחתונה- איך יכול להיות לי טוב בהורות?
בהתחלה לא הייתי גאה בדרך הזאת. הרגשתי שזאת ברירת מחדל שאני חייבת לעשות כדי להתמודד. זה היה כמו להכיר בזה שיש לי באג במערכת וצריך לנסות להסתדר עם מה שיש. אבל לאט לאט משהו השתנה בתחושה, התחלתי להבין שבדרך שעברתי יש משמעות, שהדברים שהרגשתי מכוונים אותי בהתמדה אל מקומות שטובים לי.
הצרכים שלי כאמא חשובים
רובכן מכירות את הלמידה המרכזית שלמדתי דרך ההורות– שמותר להרגיש את הכול, אבל אני חושבת שאולי פחות מכן יודעות על תובנה לא פחות חשובה שהתגבשה בי – הצרכים שלי כאמא חשובים. אני לא יודעת למה זה כזה סטארט אפ, אבל אני בטוחה שעוד כמה שנים לראות את עצמי כאמא יהיה הדבר הטריוויאלי הבא.
לראות את עצמי כאמא זה להכיר בזה שאני חווה דברים בהורות, שאני מרגישה דברים כשהילדים שלי מתנהגים בצורה כזו או אחרת, זה לשים לב מה נעים לי ונוח לי לעשות (ומה ממש לא נעים), ולקחת את כל זה בחשבון גם כשאני אמא.
איך אני מרגישה עם ההתנהגות שלהם? איך זה מפעיל אותי? האם אני רוצה לעשות פעולה כזאת או אחרת? הן שאלות שאני לא רוצה להצניע או להתגבר עליהם, אלא להיפך. אני רוצה לשנן אותן, אני רוצה לשים אותן בקידמת הבמה, כי אני יודעת שמתוך הדרך אל עצמי, אני יכולה לבוא אל הילדים ואל העולם באופן שהוא יותר אני, וזה ממש חשוב לי להיות אני.
אשמח לשמוע אתכן בתגובות,
שלכן,
לימור
לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות. יוצרת האתר אפשר ליצור איתי קשר בהודעה למייל או לווטסאפ: Medabrot.imahut@gmail.com או 0522-835020 (בהודעה טקסט בבקשה, תודה)
