נשים מדברות אמהוּת

אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה.

התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".

ואני, היכולת שלי לסבול מאוד קטנה. ניסיתי לסבול בשקט אבל לא כל כך הצלחתי. אני זוכרת שנורא רציתי להיות מהאמהות האלה שהכול עובר לידן, שקל להן לבטל את הצרכים של עצמן, שמקבלות בשלווה את חוסר השינה והבכי. לא הצלחתי להיות האמא הזאת, ובשלב מסוים הבנתי שכנראה לעולם לא אהיה.

לא הצלחתי לסבול בשקט

במשך תקופה לא קצרה, הייתה בי ביקורת על מה שחוויתי כחוסר הצלחה. לא הצלחתי לסבול בשקט, לא הצלחתי להדחיק, לא הצלחתי לשים את עצמי בצד, לא הצלחתי. גם כשרועי אמר שאני אמא נהדרת ועושה את העבודה הכי קשה בעולם, לא כל כך האמנתי לו. זאת אומרת, היה בי חלק שהאמין, אבל גם היה בי חלק שהרגיש כישלון.

אני חושבת שבסופו של דבר חוסר היכולת שלי לסבול לאורך זמן חייבה אותי להתחיל לשאול שאלות שלא שאלתי או לא חשבתי שאני יכולה לשאול. למשל – האם חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלי כאמא הוא לסבול? האם הצרכים של התינוק שלי קודמים לצרכים שלי? מה המקום שלי כאדם כשאני הופכת להיות אמא? ובשורה התחתונה- איך יכול להיות לי טוב בהורות?

בהתחלה לא הייתי גאה בדרך הזאת. הרגשתי שזאת ברירת מחדל שאני חייבת לעשות כדי להתמודד. זה היה כמו להכיר בזה שיש לי באג במערכת וצריך לנסות להסתדר עם מה שיש. אבל לאט לאט משהו השתנה בתחושה, התחלתי להבין שבדרך שעברתי יש משמעות, שהתכונות שהרגשתי שהן דפוקות בעצם מכוונות אותי בהתמדה אל מקומות שטובים לי.

הצרכים שלי כאמא חשובים

רובכן מכירות את הלמידה המרכזית שלמדתי דרך ההורות- שמותר להרגיש את הכול, אבל אני חושבת שאולי פחות מכן יודעות על תובנה לא פחות חשובה שהתגבשה בי – הצרכים שלי כאמא חשובים. אני לא יודעת למה זה כזה סטארט אפ, אבל אני בטוחה שעוד כמה שנים לראות את עצמי כאמא יהיה הדבר הטריוויאלי הבא.

לראות את עצמי כאמא זה להכיר בזה שאני חווה דברים בהורות, שאני מרגישה דברים כשהילדים שלי מתנהגים בצורה כזו או אחרת, זה לשים לב מה נעים לי ונוח לי לעשות (ומה ממש לא נעים), ולקחת את כל זה בחשבון גם כשאני אמא.

איך אני מרגישה עם ההתנהגות שלהם? איך זה מפעיל אותי? האם אני רוצה לעשות פעולה כזאת או אחרת? הן שאלות שאני לא רוצה להצניע או להתגבר עליהם, אלא להיפך. אני רוצה לשנן אותן, אני רוצה לשים אותן בקידמת הבמה, כי אני יודעת שמתוך הדרך אל עצמי, אני יכולה לבוא אל הילדים ואל העולם באופן שהוא יותר אני, וזה ממש חשוב לי להיות אני.

בתמונה- הצרכים שלי כאמא לקחת בוקר חופש השתלבו גם עם הצרכים של נוגה לא ללכת לבית ספר :).

**אני יודעת שיש מצב שהדברים שאמרתי אולי עדיין לא ברורים, או פתוחים מדי או מעוררים שאלות. אשמח אם פשוט תשאלו אותי, כדי שאדע להבהיר את זה קצת יותר טוב בפעם הבאה או להתייחס לדברים ספציפיים בהורות שמעניין אתכן לשאול אותי לגביהם.

לימור לוי אוסמי, מלווה נשים בתהליכי התפתחות בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'.

Medabrot.imahut@gmail.com או 0522-835020 (בהודעה טקסט בבקשה, תודה)

לבלוג האישי שלי: https://bit.ly/2IulbaM

לפרטים על מפגשים אישיית איתי: https://bit.ly/2Y1P1Jj