אני לקראת גיל המעבר והבת שלי לקראת גיל ההתבגרות. אני גדולה ממנה ב 36 שנים, אבל יש לא מעט דברים שאני לומדת ממנה, מתמלאת דרכה בהשראה ואומץ לגבי דברים שאני רוצה יותר לעצמי. אחד מהם הוא היכולת להגיד בפשטות את מה שהיא רוצה ולהרגיש ממש בסדר עם זה, גם כשאחרות יכולות (פוטנציאלית) לעקם על זה פרצוף.
היא אפילו לא רואה את הפרצוף שלהן, במובן שהמחשבה הזאת בדרך כלל לא עולה אצלה, וגם אם היא עולה היא יודעת שהיא תפתור את הדברים. היא שומרת על גבולות הנוחות שלה בצורה כל כך טבעית, מה שמשקף לי כמה אני יכולה לנוע בחוסר נוחות כשאני רוצה להגיד לאנשים מסוימים את מה שנוח לי, וחוששת מהביקורת או חוסר ההבנה שאקבל.
אני מביטה בה מהצד, רואה איך היא מבקשת לעצמה את מה שנכון לה, באופן הכי טבעי, רגיל, פשוט, גם כשהדברים לא כל כך פשוטים. אני מביטה בי ברגעים האלה, בהם היא, למשל, מבקשת מחברות ללכת הביתה או מסבירה לחברה למה היא לא יכולה לישון אצלה, ורואה את הדחף שלי לסמן לה משהו, להגיד שזה יכול להעליב, ממש כמו שעשו ושיתק אותי כשאני הייתי בגילה.
אני יכולה לראות את הקפיץ שנמתח אצלי, שאומר לי לבדוק אם אף אחת מהחברות לא נפגעה, את מה שמרגיש כמו שדה מוקשים פוטנציאלי, אבל אני נושמת, מחכה, משתהה, ואז רואה שאין פה שום מוקשים. הן מבינות ומכבדות, וגם היא תכבד אותן כשהן יבקשו ממנה דברים דומים. הדור הבא כבר כאן.
איך לתת לעצמי את הזכות לעשות את מה שנכון לי?
איך לתת לעצמי את הזכות לעשות את מה שנכון לי גם כשהוא לא מתאים לסביבה? איך לשמור על הגבולות שלי, גם כשאחרות רואות בהם דלת פתוחה? איך להגיד בפשטות את מה שאני צריכה, ולהיות פחות עסוקה באיך אחרות יקבלו את זה או מה יחשבו עליי?
כשאני בתוך הגבולות שלי, כשאני יכולה לדמיין את גבולות הגוף שלי מכף רגל ועד ראש, ובוחרת להתמקם בתוך גבולות הגוף שלי, אני בדרך כלל יודעת מה אני רוצה ומרגישה. מתוך ההתמקמות בתוך גבולות הגוף שלי אני יודעת מה נעים לי, אני יודעת מה נוח לי, אני יודעת מה מביא לי שקט, ביטחון, שלווה. זה לא מובן מאליו, אבל הגוף שלי הוא מקום מוכר לי, שאני יכולה להרגיש בו בית לעצמי.
כשאני פועלת מתוך הגבולות שלי, אני שומרת על עצמי, אני בטוחה, שמורה ומוגנת (כאן אפשר לשמוע ), האנרגיה שלי גבוהה יותר, ואני הרבה פחות מותשת. כשאני מחוץ לגבולות שלי, כשאני עסוקה בלהתחשב באחרות, לראות אותן, לחשוב עליהן, לפעול למענן כדי שירגישו טוב יותר, אני מוצאת את עצמי מותשת, עם כאבי ראש חוזרים ומצב גופני הרבה פחות טוב.
החינוך של התחשבות בזולת לאו דווקא עוזר לשמור על הגבולות
עבורי זאת למידה לא פשוטה, דרך שאני צועדת בה שנים, וכל פעם מגלה עוד אזורים בהם לא שמרתי על עצמי והתחשבתי באחרות יתר על המידה. זה לא פשוט לשנות אוטומטים, לשנות הלך מחשבה שהתרגלתי אליו, שבחלקו קשור לאופן שבו גודלתי, ובחלקו קשור לתכונת הרגישות (כאן ). זאת עבודה מנטלית של חציבת דרך עם כפית ביד, כל פעם קצת, כל פעם עוד טיפה.
אם רוב האנשים זקוקים ללמוד איך להתחשב בזולת ואיך לראות את סבלו, אני ונשים עם , זקוקות ללמוד איך להתחשב בנו. לדאוג לאחר זאת הנטייה הטבעית שלנו, לכן החינוך הרגיל של התחשבות בזולת לא תמיד מיטיב עימנו, כי הוא לא יוצר את האיזון המתבקש בין התחשבות באחר לבין התחשבות בעצמנו.
אם הסביבה מקיפה במסרים של התחשבות בזולת והדמות, שהיא אני, נוטה מטבעה להתחשב בזולת, נוצר מצב של התחשבות יתר, שהוא לא מאוזן. זה כמו לגדול בתוך אמונה שהדבר החשוב ביותר הוא לא לפגוע באחר, וזה אומר שהמחושים הרגשיים תמיד צריכים להיות מכוונים כלפי חוץ, עד שמעט מהם נשאר מכוון אליי.
יש אותי ויש את הסביבה, ויש נפרדות בינינו
עברתי דרך שאני גאה בה, כדי לזהות שיש אותי ויש את הסביבה, ויש נפרדות בינינו. למדתי שיש לי צרכים, יש לי רצונות, יש לי משאלות, למדתי לזהות כשאני מרגישה דברים, כשאני עוברת משהו, למדתי לבטא את הצורך שלי ולעמוד על שלי, ועדיין- יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד.
אחד הדברים שמאתגרים אותי זו המחשבה שמישהי תיפגע או נפגעה בגלל בחירה שעשיתי לטובתי או שהאחר לא רואה את הבחירה שלי בעין יפה. זה לא קל לי, גם כשאני יודעת שהעלבון שלהם לא באשמתי, גם כשאני שלמה עם הבחירה שלי, וגם כשאני מרגישה שיכול להיות שהעלבון או הפגיעה של האחר הוא סוג של מניפולציה רגשית (לא תמיד מודעת), כדי לנסות לשכנע אותי לפעול אחרת. זה לא קל לי, גם כשאני עומדת על שלי ושומרת על הגבולות שלי בצורה איתנה.
אני יודעת גם דרך נשים שאני מלווה (פרטים על תהליך הליווי) ועוברות תהליך של גילוי עצמי, עד כמה זה כואב להתפתח, להשתנות, לגלות את הרצונות, להעז לבטא אותם או להגשים אותם, ולקבל פידבק קר מהסביבה. לפעמים יש פנטזיה, שכשנלמד להקשיב לעצמנו, אז דברים יילכו חלק, אבל זה לא תמיד פועל כמו שבדמיון. בדרך כלל אף אחד לא ימחא לך כפיים ויגיד: 'כל הכבוד שאת לא מגיעה ליום הולדת 90 לסבתא, כי הבנת שזה לא נכון לך', אף אחד לא יתפעל ויפרגן: 'מדהים שלא הכנת לנו לאכול השבוע, כי הרגשת שאת צריכה מנוחה'. זה לוקח זמן לסביבה להשתנות, וגם לא תמיד היא משתנה. ומה בינתיים?
לא תמיד הסביבה תקבל את זה שאנחנו מקשיבות לעצמנו
יש את הלמידה של הרצונות, של הגבולות, של הכמיהות, ויש את הלמידה של איך לבטא אותה מול הסביבה, שלפעמים ביקורתית, מעקמת פרצוף, לא מרוצה, לא מבינה. פה אני עוד בלמידה, פה הבת שלי הופכת לרגעים להיות המודל שלי, אותה תמונה דרכה אני יכולה לראות איך היא שלמה עם עצמה ועם הבחירות שלה, ובכלל לא עסוקה במה יגידו או מה ירגישו.
"למה את לא רוצה להגיע ליום הולדת של X?" שאלתי אותה לפני כמה ימים,
והיא ענתה: "אני פשוט לא רוצה".
"ואם ישאלו אותי למה לא באת, מה להגיד?"
"שאני לא רוצה"
ככה פשוט.
זה לא נהוג שילדה בת 11 לא תגיע ליום הולדת משפחתית. זה לא רגיל שהיא לא תבוא ליום הולדת של בן דוד שלה. זה יכול להיתפס כפוגע, מעליב, לא יפה, לא מכבד. הייתי פסיעה מלהכריח אותה להגיע ליום ההולדת, אבל עצרתי. הסתכלתי לרגע על הסיטואציה מהצד ויכולתי לראות שיש פה ילדה שיודעת מה היא רוצה, גם אם היא לא יודעת למה או לא רוצה להסביר.
שאלתי את עצמי – האם אני רוצה לשבש לה את מנגנון הרצון החופשי? מה חשוב לי כאמא? מה אני מאחלת עבורה? והתשובות הגיעו בפשטות נינוחה. יותר חשוב לי שהיא תקשיב לעצמה, וגם תלמד לשאת בתוצאות של הבחירות שלה אם תהיה העלבות, מאשר שהיא תהיה צייתנית ותפעל רק מתוך חשש מדומיין לא לפגוע. היא לא חייבת להסביר לי את הרצון שלה, גם אם אני לא מבינה אותו.
היא ילדה מתחשבת, אהובה, מלאה ברצון לעזור לזולת, כך שאני יודעת שלא גדלה פה מישהי שמרוכזת בעצמה, ועדיין לא היה לי קל לשחרר, אבל שיחררתי.
להגיד בפשטות: אני לא רוצה
גם אני רוצה שתהיה לי את היכולת להגיד לאנשים מסוימים שאני פשוט לא רוצה להגיע, וזהו. לא לחפש תירוצים, לא לנסות לחשוב על מה אפשר או אי אפשר להגיד, לא להתנצל ולהתכווץ, לא לייצר מחלה כדי לא להגיע, אלא להיות עם זה הכי פשוט: אני לא רוצה (כאן ).
"אבל למה את לא רוצה?" זו שאלה שנשאלת מבחוץ ומזמינה איתה מחול חיפוש הסברים, כדי לאשר לגיטימציה לרצון שלי, אבל אני לא חייבת לשתף עם זה פעולה. אני מתחילה להבין שהשאלה "למה את לא רוצה?" היא בעצם דה-לגיטימציה לרצון שלי, זה בעצם הקושי של האחרת להבין אותי, אבל הקושי הוא שלה, לא שלי, ואני לא חייבת לפתור אותו. בטח לא תמיד.
כשיש לי רצון, הוא שלי. הוא פשוט, הוא טבעי, הוא לא חייב להיות מורכב. וגם אם לאחרת קשה להתמודד איתו, אני לא זו שאמונה לפתור לה את הכאבים. יש פה הזמנה לבדיקה האם הסבר שאתן על הרצון שלי הוא משהו או מפר אותם, כי לפעמים בקשת ההסבר לרצון שלי מרגיש כמו פלישה לא מוזמנת אל תוך המרחב האישי שלי. אני לא חייבת לשתף עם זה פעולה.
מפחיד שאהיה אדם אגואיסטי
האיום שמרחף מעל שמירה על הגבולות שלי, היא להיות אדם אגואיסטי, אחת כזאת שיכולה לראות רק את עצמה. זה האיום שמסתובב מסביבי, זה מה שאני שומעת, לשם הפחד נודד. כשהפחד הופך להיות המנהיג, הוא עושה לי 'נו, נו, נו' עם האצבע, וחושש לגורלי, פן אהפוך לאדם נרקיסיסט שלא סופר אף אחד ממטר. זה מפחיד.
אני חושבת שעבורי מוקד התירגול הוא- לסמוך.
לסמוך עליי שאני מספיק אמפתית ולא אהפוך לאדם שבוחר להרע לסביבה.
לסמוך על האחרות, שיוכלו להתמודד עם הרצון שלי, גם אם כרגע הוא לא פוגש אותן בטוב.
לסמוך על זה שאני יודעת מה נתיב ההתפתחות שלי, ושאני לא טועה בכך שאני מרגישה שעכשיו זה הזמן שלי לשים גבולות.
לסמוך על תחושת הבטן שאומרת: "מותר לך. שום אסון לא יקרה".
לשמחתי, התברכתי בלא מעט חברות שמכבדות את הגבולות והרצונות שלי, גם בלי המון הסברים, ובבן זוג שמעודד אותי להקשיב לעצמי. אני יודעת ורואה את הפירות המתוקים של מערכות יחסים שמתבססות על אמון וכבוד הדדי, שמעודדות הקשבה ומבינות שהבחירות של האחת הן לא על חשבון האחרת, אלא נעשות מתוך הבנת היכולת והרצון. אין התקטננות, אין התחשבנות, אין היעלבויות, יש שותפות אמיתית.
אולי זה מה שהבת שלי מכירה, ובגלל זה היא יכולה להביע את עמדתה בלי חשש שלא תהיה אהובה, או שתיתפס כמישהי לא מתחשבת. היא לא מכירה משהו אחר, אבל אני מכירה את ה'אחר' הזה, ופה יש הבדל בינינו. אני מגיעה אל תהליך הגדילה הזה מתוך מקום מפוכח, כואב, מפויס, סבלני. יודעת שאני פוסעת בדרך ולא מחפשת אותה, יודעת שבכל יום אני רואה יותר, ערה יותר, פועלת לעבר מה שחשוב לי.
לתת את האישור שאני זקוקה לו מעצמי
אני רוצה לגדול אחרת, רוצה לגדל את הילדים שלי אחרת, ולא לתת לפחד מאגואיזם לנהל אותי. לתת את האישור שאני זקוקה לו מעצמי, לשמור על עצמי, להיות בקשרים שטובים לי ולהיות ערה לפגיעות שמתרחשות כלפיי, בלי להעלים עין או להחליק. לראות כשיש פלישה אל הגבול שלי או חוסר לגיטימציה לבחירות שלי, גם כשמדובר באנשים שאני אוהבת.
הילדים שלי יודעים לסמן לי כשאני מתערבת להם, כשאני מבקרת אותם, כשאני אומרת להם דברים פוגעניים, ואני מודה להם על זה. הם צודקים, כי לא מעט פעמים אני עושה את זה, בלי לשים לב. גם אני רוצה להיות ערת חושים לסימנים של פלישה, של התערבות. גם אני רוצה להרגיש את הרצונות שלי בפשטות ולא להיאבק עליהם. גם אני רוצה לפתח את הזכות שלי מול עצמי להרגיש אחרת, לרצות אחרת, להתנהג אחרת. אני צועדת בדרך, אני שם, אבל יש עוד עבודה.
אני ממשיכה לכתוב על עצמי במסע החיים וההורות, וגם על תכונת הרגישות, אתן מוזמנות להירשם למטה כדי לקבל את הפוסטים הבאים.
שלכן,
לימור לוי אוסמי
מלווה רגשית נשים רגישות ואמהות
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
- את התמונות אני צילמתי, וקיבלתי רשות מהבת שלי כדי לכתוב את הדברים שמתעוררים בי מול ההתנהגות שלה.