ומה מרגישה אמא לילד עם צרכים מיוחדים? ערבוביה של רגשות

כמה שיותר חזק
אתה אוחז בי
ואני מבקשת להפריד במרחק של גופים וזמן,
את השלם מחלקיו.
דבר תלוי בדבר,
מחזיק בדבר,
כמו שאיפה בנשיפה.
כמו פעימה בפעימה,
רק להחזיק.

הכתיבה במרחב הרגיש של לימור ב"נשים מדברות אמהות " הוא הבית הראשון שלי ליצירה בתוך האמהות, להתבוננות, לתשומת לב ולחקירה.

בני הבכור כבר בן 10.5.

חוויתי הרבה קושי אי אז בתוך המעבר לאימהות הראשונית, מתוך החוויות האישיות נולדה כתיבה שהתייחסה  להסתגלות ולטלטלה וגם צמיחה מתוך המקום האישי והמרגיש לתוך מרחב מקצועי של עולם הטיפול וליווי רגשי לנשים בתוך האימהות.

הבן שלנו אובחן על הרצף האוטיסטי

לפני שנה וחצי הבן שלנו אובחן על הרצף האוטיסטי, בתפקוד גבוה. יומיים לתוך הטלטלה וההצפה, לימור כבר אמרה לי: "אני מחכה לקרוא את מה שתכתבי על זה, את מה שייווצר בתוכך סביב החוויה הזו", דואגת תמיד להזכיר לי שלרגשות שלי יש מקום.

אז הנה משהו מתחיל להתגלגל , לצאת מעט החוצה.

אני מנסה למצוא מילים בתוכי לאותם רגעים מבהילים, מעוררי אימה וחרדה. לכל אותם רגעים בהם המערכת שלי מפעילה את כל האזעקות, קצת כמו ההתראה שלפני ההתראה שלפני האזעקה במלחמה עם איראן.

אותם רגעים בהם הבן שלי מתפרץ ומתפרק, בהם אני מחפשת אותו שם בפנים ולא מוצאת, באותם רגעים בהם גם אצלו מופעלת אזעקה בעוצמה מטורפת. מתאמצת למצוא ורואה את מה שלא חיפשתי, או לא חלמתי עליו או לא ביקשתי לעצמי כשהחלטתי להביא ילד לעולם.

הילד שלי מקלל, צורח, מרביץ. גם לי

הוא מקלל, צורח, מרביץ, גם לי. הורס חפצים בסביבתו כמו סערה שלא ניתנת לשליטה. זה מבהיל אותו מאוד. זה מבהיל גם אותי. כמטפלת רגשית בילדים וכעוסקת בטיפול בהורות, אני הראשונה לדעת ולזכור שאני צריכה להיות שם באותם רגעים כסלע יציב עבורו, לא לקרוס, לא ליפול איתו למערבולת. להישאר מווסתת.

אלא שכל התיאוריה שבעולם וההתנסות בשטח עם מטופלים לא מכינה אותך לאותו רגע- קצר או ארוך, בו הילד שלך, שהיה בתוך גופי ונפשי, יקרוס לתוך בור הסערה הפנימית שבתוכו.

והאכזבה? מה איתה?

לכתוב את זה ככה כמו שזה? להגיד את המילה הזו?

הרי בוודאי יש בי רגשות קשים מאוד לרבות אכזבה ברגעים קשים בהתמודדות איתו. זה אומר שאני לא אוהבת אותו? שאני לא אמא מספיק טובה?

 אבל זה שם. אני מרגישה את זה.

אני מרגישה אכזבה, שאני אמא לא טובה

 הדרך שלי להתמודד עם מה שאני מרגישה זה לדבר את זה, לחקור את זה, לכתוב את זה. כי זה שם. בתוכי. אני יכולה להילחם בזה, להגיד לעצמי שאני לא מרגישה את זה או להגיד לעצמי 'תגידי תודה שיש לך ילדים', ולשטח ולרדד ולהקטין את התחושות שלי.

בתוך רגעי האכזבה הזו והרגשות הקשים שאני מרגישה כלפיו ( יש גם המון רגעי נחת והתרגשות ) הקשר שלי עם הבן שלי יכול ויוכל באמת להתפתח, לגדול לצד האכזבה הזו, רק אם אוכל למצוא מרחב פנימי להניח בו את מה שאני מרגישה.

ומה מרגישה אמא לילד עם צרכים מיוחדים? ערבוביה של רגשות.

מה מרגישה אני ( ביממה אחת)?

אהבה, שנאה, צער, אכזבה, התרגשות, נחת, אהבה, שנאה, געגוע, החמצה, אכזבה, תסכול, כעס, אהבה, כעס, אהבה, שנאה, התרגשות,כעס,

אשמה, אשמה, אשמה, אשמה , דאגה דאגה , חרדה חרדה, בושה ובושה.

אכזבה, אכזבה.

אהבה, אהבה.

מבקשת להחזיק את כל החלקים שלך

מבקשת להדביק נפש בנפש
להחזיק את כל החלקים שלך,
כשאתה נאחז בי כמו קרש הצלה דק בים סוער,
עד שכל איבריי כואבים.
עד שאתה מצליח להרגיש את כל קצוות גופך
דרכי.

'זה יותר מדיי', אני חושבת.
'קשה לי', אתה אומר.
'את לא מבינה אותי', אתה אומר.

ואני שומעת-
'אמא, בבקשה תעשי שזה יעבור'

וגם-
'אני צריך חיים שלמים כדי שתדביקי בי חלק, חלק'.

מיטל גזלה רופא, מלווה נשים בתהליכים רגשיים בתקופת ההיריון והלידה בגישת B.O.T ונציגת women friendly. כעת במהלך לימודי ביבליותרפיה לתואר שני. אפשר ליצור איתי קשר כאן.

מילה מאשת מקצוע: להיות אמא לילד עם צרכים מיוחדים

להיות אמא לילד עם צרכים מיוחדים זו הורות אחרת, שלפעמים קשה להסביר אותה למי שלא שם. חברות מייעצות ותומכות כמיטב יכולתן, אבל התחושה הרבה פעמים היא של – בדידות, חוסר נראות וחוסר הבנה. מי שלא שם, תתקשה להבין.

כל אמא לילד עם צרכים מיוחדים מרגישה קצת אחרת, אך הגיוני וטבעי להרגיש תסכול מהמצב, מההתנהגות של הילדים, מההתנהגות ההורית שיוצאת כלפיו. הגיוני להשוות לילדים האחרים במשפחה, לילדים בבית הספר ובמשפחה, ולהרגיש את האכזבה, את חוסר האונים, האשמה.

להתמודד עם ילד עם צרכים מיוחדים מחייב להתמודד עם חוסר שליטה, עם חוסר וודאות, עם דברים שלא מסתדרים כמו שרצינו. אלו רגשות שקשה להתמודד איתם, מה שיכול להוביל להאשמה כלפי הילד וניסיון לשנות אותו, או שיכול להתבטא באשמה עצמית, כמו: "אני לא אמא מספיק טובה", "מה לא בסדר בי?", "למה אני מתנהגת ככה?". אלו מחשבות שיכולות להגיע בעוצמה בהורות לילדים עם צרכים מיוחדים.

להיות אמא לילד עם צרכים מיוחדים, זה אומר הרבה פעמים להיות בתפקיד מטפלת רגשית ללא הפסקה: להכיל, לתווך, לנרמך, להסביר, לנחם, מה שיכול לרוקן ולהתיש. הזמן והמשאבים שילדים עם צרכים מיוחדים מבקשים מאיתנו הוא גדול יותר, והגיוני השחיקה והעייפות תהיה גבוהה יותר. זה טבעי ונורמלי, ובהחלט לא באשמתכן.

המציאות המיוחדת מזמינה את השאלה: מה יתמוך בי? שזו שאלה, שלא רבות מהאמהות מתפנות לשאול אותה, בגלל האינטנסיביות של הטיפול בילדים וההתמודדות עם היומיום.

זו שאלה שמחייבת להכיר במציאות כפי שהיא, שלעתים זה דבר מאתגר בפני עצמו, וגם להכיר בזה שכדי להמשיך ולהיות בתפקיד שכל כך חשוב לכן לעשות, אתן גם זקוקות להזנה, תמיכה, חמלה, הקשבה.כשאתן מוזנות ומאוזנות, אז קצת אפשרי יותר להתנהג כמו האמהות שחשוב לכן להיות, והאשמה והביקורת העצמית פוחתת.

מותר לכן להרגיש קושי, תסכול, אכזבה, חוסר אונים בהורות. אין כל בעיה ברגשות שלכן. אפשר להכיר בהם, לתת להם מקום, לכאוב אותם, ויחד איתם לבדוק – מה יעזור לכן?, בהינתן שזה מה שההורות והקשר מביאים איתם היום.

כמו שהילדים עם צרכים מיוחדים זקוקים ליותר טיפול, עזרה, תמיכה, הכוונה, הרבה פעמים כך גם עם ההורים. וזה בסדר, מותר לכן להיעזר.

מאחלת לכן המון טוב בהורות,

לימור לוי אוסמי
יוצרת האתר, מטפלת בנשים ואמהות בגישת cbt-act