אהבת אם

אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי,  חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.

אני מקשיבה לגוף, ידיים מושטות קדימה. עיניים מדברות, חיוך שמתרחב, תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב. לא בבת אחת, בחלקים קטנים. מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים,  שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה. מביטה בו ישן בעריסה, ופוגשת את עצמי.

נולדה לי בת. וכולם, וגם אני, מאוד עסוקים ב"למי היא דומה". כשיש לה שלוש אחיות גדולות, אז יש הרבה איפה לחפש. היא לא ממש דומה לאף אחת, גם לא לי או לבעלי, גם לא לאיזה סבא או סבתא. היא נראית לי די מכוערת לפעמים. החיפוש הזה, של איזה עיניים מוכרות, או אף דומה, או חיוך או הבעת פנים, אפילו הקפל של הסנטר, הוא כמו רצון גדול למצוא משהו שאני מכירה.…

להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא. זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה…