אהבת אם

נולדה לי בת. וכולם, וגם אני, מאוד עסוקים ב"למי היא דומה". כשיש לה שלוש אחיות גדולות, אז יש הרבה איפה לחפש. היא לא ממש דומה לאף אחת, גם לא לי או לבעלי, גם לא לאיזה סבא או סבתא. היא נראית לי די מכוערת לפעמים.

החיפוש הזה, של איזה עיניים מוכרות, או אף דומה, או חיוך או הבעת פנים, אפילו הקפל של הסנטר, הוא כמו רצון גדול למצוא משהו שאני מכירה.

כי מה שאני מכירה – אני כבר מכירה, אני כבר אוהבת, אני כבר יודעת איך להתמודד איתו, וזה נותן לי ביטחון. זה מרגיש בטוח ויודע יותר מאשר – "היא לא דומה לאף אחד."

להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.

זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.