זוגיות אחרי לידה
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
תדע שהיו בקרים שבכיתי ללא הפסקה, כי הבנתי ששוב נחתתי על אי בודד, ואני? מה לי ולתכנית הישרדות, או לריאליטי בכלל.
תדע שהיו ימים שהייתי כותבת לעצמי פרטים מזהים רק ליתר ביטחון, כדי שאם אשכח אדע לשנן מחדש
תדע שאני לא מושלמת, למרות שנשארתי שלמה.
תדע שעבדתי מאוד קשה על עצמי כדי להכין לך פסטה בשמנת ופטריות, לשתות איתך כוס יין, לחייך, ולענוד את סיכת ההצטיינות שהכנת לי. כי ידעתי כמה זה מרגיע אותך לחוות את ההצטיינות הזאת.
צמד מילים שאני מנחשת שלרוב הנשים מצלצל די מוכר.
זה מתחיל בנערותינו, שם נרמז או נאמר לנו מפורש, שאל לנו "לתת" את עצמנו, ומי שעושה כן בגיל שנתפש כצעיר מדי, מבססת לה בד"כ שם לא חיובי במיוחד.
ואז כשזה כבר "בסדר" לפי כללי החברה, זה צריך להיות בדרך מסוימת. כלומר עם מישהו שאוהבים, אחרי שכבר מכירים זמן מה ומחליטים יחד שזה נכון, ומתאים, ובשלים וכו' וכו' וכו' ושוב, מי שלא הולכת בדרך זו, כמוני למשל, ממשיכה או מתחילה לשאת את האשמה.
בתחילת שנות נישואינו חברים עזרו לי לשים לב שיש בעייתיות בקשר שלנו ושבעלי לא מתנהג אליי יפה.
הלכתי לייעוץ (בעלי לא הסכים לבוא בשום אופן) וזה עזר לי מאוד.
היועצת עזרה לי להבין שיש פה אלימות רגשית -מילולית.
הלכתי אליה תקופה וזה מאוד עזר וחשבתי שזהו, נגמר עלינו על דרך המלך…
מה שקורה עכשיו זה שהכול דבש, באמת, חוץ מזה שבערך פעם בחודש (לפעמים יותר לפעמים פחות) יש התפרצות זעם שתמיד נובעת מטעות שעשיתי או שגרמתי לה.
אז מה שלומי? מכל מיני בחינות – החיים יפים. מאוד. צומחת, גדלה, באמת דברים טובים ומפליאים קורים. ויש מקום אחד, שלי, שבו לא יפה, לא טוב כל כך בכלל. כבת להורים גרושים, שכל חיי ראיתי רק כמה הם לא מסתדרים, כמה הם קשים אחד עם השני, כמה אפשר להרוס בית, בכל מיני דרכים, הצלקת […]
האונס הנפוץ ביותר והכי פחות מדווח הינו אונס במסגרת הנישואים.
אונס זה אינו חד פעמי אלא מתמשך, אונס המתבצע על גופה של אישה נשואה בידי הגבר האמור לאהוב אותה , לכבדה, לפרנסה, ולדאוג לכל צרכיה עד ליום מותם.
הפעם אני פונה אליך איש, זה שסיפרו לו בילדות שגבר זה לא דבר שביר, זה שאמרו לו תבכה אבל כמו גבר, שביקשו ממנו לתקן את הכל רק כי יש לו ביצים ולא כי יש לו את כל הכלים. שאמרו לו, שהוא זה "לאט" והיא זה "מהר", שציפו ממנו להתקדם הלאה גם כשהאופק נראה מתרחק, שלימדו אותו לאכול בפה פתוח את כל העוגה בידיעה שהיא לא נשארת שלמה.
הוא ראה את הכתר
וזרק אותו.
מלכוּת זה דבר מאיים.
"את שמנה"
"את סתומה"
"לא ייצא ממך כלום".
והיא,
שמעולם לא שמה לב לכתר על ראשה,
הבטיחה להשתפר.
לא פשוט לדבר על אלימות במשפחה.
המילה 'אלימות'- יש בה משהו מפחיד, תוקפני, רחוק, לא שייך, לא אני, לא שלי. משהו שקיים 'שם' באוכלוסיות רחוקות, לא מודעות, נחשלות, מסכנות, לא 'פה', לא אצלי. יש משהו בשימוש במילה הזאת שמייד גורם לגוף להתכווץ, להתנגד, לדחות את הדבר הזה, להתרחק ממנו. אלימות ? אצלי ? מה פתאום. אצלי, לא.
זהו, נגמר החופש. לא נעים לומר, אבל כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מסיימת את חג החירות השנה בתחושה קשה של עבדות.
איך בכלל הגעתי למצב שהפכתי לשונאת חופשים ? אני, שכל כך חיכיתי שיגיע החופש ובמיוחד חופש פסח שכבר ייתן את הארומה לקראת החופש הגדול.
התקופה הזאת של השנה טעונה בכל כך הרבה סמלים שטופחים על פניי כמו סטירות לחי.
זה לא קורה ביום אחד וגם לא תמיד יש סימנים מקדימים שיזהירו אותך שאת עומדת בפני מלכודת. פעמים רבות זה מתחיל רק אחרי הנישואין, שאז המרכיב הכלכלי הופך להיות משותף.
לכסף יש ערך רגשי וסמלי רב מאוד. צורת הניהול הכספי במשפחה יכולה להצביע על דרגת האמון בין בני הזוג משום שבן הזוג המרוויח יותר כסף לא פעם גם יהיה זה שמחליט איך להוציא אותו.
אני צריכה את הגן עדן הפרטי שלי, את האהבה שלי, מושלמת ושלמה.
להעמיד לעצמי מראה ולכתוב על הפגמים?
על זה שמאז שאנו הורים אנו פחות מסתכלים אחד לשני בעיניים,
על זה שאנו כל כך עייפים בסוף היום וכל מה שאנו רוצים זה לרבוץ מול הטלוויזיה,
על זה שאנו כל כך עסוקים בעבודה, בתחזוק הבית, בסידורים, בהנאה מהילדה, שלא נשאר לנו זמן להנות אחד מהשניה?
שלושה גברים הגיעו אליי בשאלות דומות:
"מה היא רוצה?"
"מה אני יכול עוד לעשות שלא עשיתי?"
"אני לא מבין מה עובר עליה".
המשפטים האלה הם משפטי מפתח בהתבוננות בפערים וההבדלים בין גברים ונשים.
אני כותבת מתוך מטרה שאולי אולי הפוסט הזה יעזור למישהי להבין ואולי אף יציל אותה…
כבר אחרי שבועיים בערך של קשר, ידעתי שהוא הגבר שלי לכל החיים והוא ידע שאני שלו.
אחרי כ- 3 חודשים של מערכת יחסים חמה ואוהבת עם הפרפרים בבטן והכול, התגלתה בפניי מפלצת גדולה ומכוערת- מפלצת הקנאה!
אלימות רגשית מוגדרת כתהליך ארוך ומתמשך, שבו אדם אחד מתערב באופן שיטתי בתוך עולמו הפנימי והרגשי של אדם אחר, במחשבותיו, רגשותיו, תפיסת עולמו ותכונותיו האישיות. אלימות מסוג זה מתרחשת בדרך כלל בין אנשים קרובים, בני משפחה ונסתרת מעיני כל בשל מופעיה שאינם נראים כלפי חוץ, ואינם ניתנים לאבחנה.
באופן אישי, אני מרגישה כי נוכחות גברית בחדר לידה היא חיבור לא טבעי, מורכב ומועד לפורענות. יחד עם זאת, ימי השבט הנשי ותמיכתו המופלא מאחורינו ובמסגרת מבנה התא המשפחתי החדש, חשיבותו של בן הזוג כתומך ומלווה את אירוע הלידה מתבקשת וחשובה. כמו כן, לרוב מונע בן הזוג מרצון כנה להיות שותף מלא, להיות עבור האישה ולהוות לה עוגן וביטחון. אני מאמינה כי בעבודת הכנה מודעת, רגישה ומכבדת ניתן להימנע מקשיים אלו וליצור תחושת שותפות ויצירה מחזקת וחשובה.
בדרך כלל אנחנו לא יודעות או יותר נכון לא מודעות. כאשר לקשר אין אופי של מכות פיסיות והאלימות מתבטאת באופן מילולי, נפשי או כלכלי קשה מאוד להבין כי את נמצאת במצב של אלימות. קשה מאוד לשייך את מה שעובר עלייך לתופעה הקשה הזו – מצב של אלימות במשפחה. הקשר בדרך כלל משלב צדדים טובים מאוד שנשברים באופן פתאומי בהתפרצויות זעם או במילים הרסניות. כל אלה נשזרים אחד בשני בדרך מניפולטיבית מאוד שמופעלת עלייך ומקשה עלייך להבין שאת במצב כזה.
בחרתי להקדיש את הפוסט הנוכחי לנושא התקשורת הזוגית לאחר לידה, כי המצוקות שמעלות כאן האימהות הן מצוקות קיומיות, שהן סלע המשבר שעובר זוג הורים טרי יותר או פחות. ואם לחדד את הנקודה, מבלי להתגבר לעומק על המכשול הזה, אין תקומה לזוגיות. אז מכיוון שבאנו הנה כדי לטעת תקווה ולתת כלים מכוננים לשינוי וריפוי, נפתח פה את הנושא לדיון בשני חלקים.
"זמן לעצמם יש להם?" זו שאלה שצריכה להיות על סדר העדיפויות הציבורי מערכתי, אם יש עניין להוריד את רמת הגירושין. אם יש עניין שליותר ילדים יהיו זוג הורים יחד, ולא לחוד.
לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה.
"זה היה רגע של שבר, ישבתי אצל הפסיכולוג שלי, מספרת את סיפור חיי, מתארת את הכאב, את הפחד, את חיי היומיום הנעים מקיצוניות אחת לשנייה, את המילים הקשות הנזרקות לחלל האוויר והייאוש, הייאוש שהיה כל כך גדול".
לרגע הייתה שתיקה, כך סיפרה לי ד', שהגיעה אלי לפגישת היכרות. "הבטתי בעיני הפסיכולוג שלי והוא בעיני, ושנינו ידענו שמשהו גדול עומד להיאמר כאן, משהו שעומד לשנות את חיי". ד', הוא אמר, את נמצאת במצב של אלימות במשפחה.
בפינה החדשה, 'זוגית או אי זוגית', נשים על השולחן את אחד הנושאים הלוהטים והטעונים ביותר בחיים שלאחר לידה – הזוגיות המשתנה. באיזשהו אופן, מסתורי כמעט, נוצר איזה מן כיס אוויר שכזה בכל מה שקשור ליחסים הזוגיים בעידן ההורות.
בתקופה זו של השנה של בקשות ,תחינות, חשבון נפש, משאלה,
זה בלתי נמנע – הפוסט הזה מתבקש להיוולד לו כבר תקופת מה.
ועכשיו, לאחר שלושה חודשים שעזבת את העיר אני נזכרת
בתמונות מחיינו ממש כמו בסרט…
אהובי,
אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין.
אני לא בטוחה שאתה מבין שבעקבות הלידה נפערה בינינו תהום. תהום שאולי לא תיסגר לעולם.
אני מבינה למה גברים ונשים הם כל כך שונים זה מזה, ולמה לעולם לא יוכלו להבין לגמרי אחד את השני.
המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר אינו תכיפותם ותוכנם של הוויכוחים בין בני הזוג, אלא האופן שבו הם מתנהלים… בני הזוג מרגישים חופשיים להעלות תלונות, אך הם עושים זאת בזהירות, תוך התייחסות למעשה ולא לעושה, ללא רצח אופי וללא דברי ביקורת קשים ואישיים, הכללות, הבעת בוז וסלידה, מתקפה חזיתית, הכחשת אחריות והטלת אשמה על בן הזוג. הם גם אינם נוקטים את החלופה של נסיגה לשתיקה קרה (עמ' 45).
הפכת לאבא. לא פשוט להיות בנעליך עכשיו. דבר גדול נפל בחייך. אתה נרגש, נסער, ואולי גם מבולבל וחושש. ודווקא עכשיו, כשאתה כל כך צריך את בת הזוג שלך לידך, שתתמוך בך, היא עסוקה במישהו אחר לגמרי: בתינוק שלכם. אולי היא בדיוק מנסה ללמוד איך מיניקים, סביר להניח שהיא עדיין מתאוששת מהלידה, והיא ודאי עייפה מאוד, ואולי גם כואב לה.
במהלך השנים אני רואה שוב ושוב את השפעת ההריון והלידה על גברים וההשלכות ההרסניות של חוסר ההכנה של גברים לאבהות ולזוגיות החדשה. מנסיוני האישי והמקצועי ברור לי שיש צורך דחוף בשינוי בתחום, ולכן התחלתי בפיתוח תכנית לגברים שתכליתה הכנה רגשית לאבהות ולזוגיות, ממש כמו קורס הכנה ללידה של נשים.
המציאות הבלתי מאוזנת שמה אותנו על מסלול התנגשות….. מי חשב שרגע השיא של הולדת ביתנו הבכורה, יציב בפני הזוגיות שלנו אתגר כה משמעותי? הרכבות המשיכו לדהור זו אל מול זו, נהגי הקטר משכו בצופרים בכל כוחם, זיעה קרה כיסתה את גופם.
"נולדה לך בת, תהיה מאושר, מה זה כל המירמור הזה?!" ניסר בראשי הקול. ניסיתי להקשיב לו ולעטות על פני הבעה אווילית של שמחה, אולם עד מהרה הרגשתי מזויף. "כן, נולדה לי בת, אנחנו משפחה. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך בודד". פחדתי מהמחשבות שהחלו לעלות בראשי, "אולי משהו בי לא בסדר? אולי אני זקוק לטיפול?"
וזה לא שהם לא אוהבים,
וזה לא שהם לא מתעניינים,
ואפילו הילדים נורא נורא אוהבים וקשורים אליהם,
אבל הם מצליחים להשיג את המוניטין של 'אבא טוב' במינימום זמן השקעה בהם בפועל.
לפני הלידה יש לכל אחד מבני הזוג ציפיות שונות לגבי השינוי הצפוי.
כשהציפיות מציאותיות אז יותר קל להתמודד, אבל רובנו לא באמת יודעים מה יקרה אחרי הלידה וכשיכנס ילד לתוך הזוגיות שלנו ונהפוך למשפחה. יש ציפיה, התרגשות וחששות אבל אין הבנה אמיתית עד שזה לא קורה.
היא רוצה שאני אדע לפתור את הבעיות בעצמי, נמאס לה לסחוב את הזוגיות על עצמה. דיברתי איתה שאולי כדאי שנלך לטיפול זוגי, אז היא אמרה שאם אני רוצה אני יכול ללכת לטיפול זוגי לבד, אבל היא לא הולכת. שוב, היא לא מוכנה שיגידו לה שהיא צריכה "לבוא לקראת" או שהיא צריכה להתחייב למשהו. מבחינתה, היא כבר נתנה הכול על הזוגיות.
לגברים יש קטע כזה של לקרוא לנשים היסטריות. אולי לא בדיוק היסטריות, אבל לחוצות.
אתם, כידוע, האבות הכי רגועים בשכונה, אלה שילדיהם מתפלשים בבוץ, מקפצים על הנדנדות ועושים תמרונים של קמיקזה בין המגלשות. אנחנו ? היסטריות. מספיק שהילד נדקר מאיזה מזרק תועה וכבר אנחנו רצות איתו למד”א.
אנחנו רבים על כל דבר בכל רגע נתון שאנחנו כבר יחד בבית, בעיקר על רקע כלכלי ועל זה שהוא מתעלם לחלוטין מצרכיי ומרצונותיי, דורש ומתנהג כמו אדון ולי נמאס להרגיש שפחה. הוא לא נוקף אצבע לעזרה בבית או בטיפול בילד (יש לנו בן בן שנה) ורק מחפש תירוצים כל היום וכל הלילה למה לא לעשות כלום.
יש עוד פרסומות ולינקים לאתרים בנושא הורות. “הכי קרוב לאמא”. “להיות אמא” “נשים מדברות אמהות”. למועדון “אמא” כבר הצטרפת? הוא לא.
חברים שלו לא מבינים כל כך מה הוא רוצה. הם חוזרים בשמונה הביתה, יושבים קצת עם הילד מול בייבי מוצרט (זה מאד מפתח את האינטיליגנציה ומאפשר לקרוא עיתון בשקט) והתינוק הולך לישון.
חשוב לזכור שהתחלות הן קשות אבל התחלות הן רק בהתחלה ואח"כ לומדים להתמודד טוב יותר עם המציאות החדשה ומתארגנים מחדש ומתפנים להינות מהדברים המדהימים שמביא איתו תינוק לתוך המשפחה.
ואם בכל זאת נתקעתם בתוך המערבולת, וקשה להשתחרר לבד מהקשיים או מהמשבר, זו לא בושה לפנות לעזרה. ללכת לטיפול זוגי ולהיעזר בו כדי לבנות תקשורת טובה יותר, מכילה יותר, מקבלת ותומכת ולצאת שוב לדרך משותפת.
מאת : לימור לוי אוסמי
6 בנובמבר 20180 תגובות