זוגיות אחרי לידה

צמד מילים שאני מנחשת שלרוב הנשים מצלצל די מוכר.

זה מתחיל בנערותינו, שם נרמז או נאמר לנו מפורש, שאל לנו "לתת" את עצמנו, ומי שעושה כן בגיל שנתפש כצעיר מדי, מבססת לה בד"כ שם לא חיובי במיוחד.
ואז כשזה כבר "בסדר" לפי כללי החברה, זה צריך להיות בדרך מסוימת. כלומר עם מישהו שאוהבים, אחרי שכבר מכירים זמן מה ומחליטים יחד שזה נכון, ומתאים, ובשלים וכו' וכו' וכו' ושוב, מי שלא הולכת בדרך זו, כמוני למשל, ממשיכה או מתחילה לשאת את האשמה.

לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה.

הפכת לאבא. לא פשוט להיות בנעליך עכשיו. דבר גדול נפל בחייך. אתה נרגש, נסער, ואולי גם מבולבל וחושש. ודווקא עכשיו, כשאתה כל כך צריך את בת הזוג שלך לידך, שתתמוך בך, היא עסוקה במישהו אחר לגמרי: בתינוק שלכם. אולי היא בדיוק מנסה ללמוד איך מיניקים, סביר להניח שהיא עדיין מתאוששת מהלידה, והיא ודאי עייפה מאוד, ואולי גם כואב לה.