חברות ובדידות
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
אני זוכרת את עצמי אחרי לידה ראשונה. את הבילבול, את חוסר הידיעה, את ההפתעה על זה שקיימות בי תחושות שהייתי בטוחה שהן נוראיות, שהפריעו לי להתחבר אל הילד שלי ולעצמי כאמא.
מאז עברו כ 14 שנים, ואני מוצאת שעדיין מעט נשים יודעות על התהליכים הרגשיים הטבעיים שמתרחשים אצל נשים אחרי הלידה.
מה קורה כשאין ידע? יש בהלה, פחד, אשמה, חוסר חיבור לתינוק, והנאה מועטה, עד לא קיימת.
מה קורה כשיש ידע? יש יותר הקלה, מרווח נשימה, חמלה עצמית, חיבור לתינוק והנאה גדולה יותר מהתקופה וההורות.
לכן יצרתי את ההרצאה שלפניכן, כדי לאפשר ליותר נשים להרגיש טוב, להרגיש חיבור חזק יותר לתינוק/ת שלהן ולעצמן כאמהות.
לפני שנה צילמתי את התמונה הלא כ"כ מחמיאה הזאת של עצמי. צילמתי אותה בגלל שידעתי שבשלב מסוים אתגבר על התקופה הזאת ולא רציתי לשכוח איך זה הרגיש באמת. התינוקת שלי הייתה אז בת חמישה וחודשים ועדיין לא ישנה בלילות. לא היה לי רגע לעצמי מאז שהיא נולדה. הייתי עייפה. כל כך כל כך יפה. היה נראה לי שהיא כל הזמן רעבה והנקתי אותה בלי הפסקה. התחלתי להרגיש חסרת אונים.
אני מסתכלת על הזקיפות של החיטה, ויכולה לשים לב שזה שונה מהשפיפות שלפעמים עולה עם תחושת הבדידות אחרי הלידה. הרי לפעמים תחושת הלבד מעלה התכנסות, התכרבלות, הנמכה, נרפות. מין רצון להיכנס לתוך המיטה ולהתכסות עד שהתחושה תעבור. אולי הזקיפות של החיטה מבטאת איזו קבלה רדיקלית, מין תחושה שלא משנה אם אני היחידה שמרגישה את זה, אין בי בושה או חשש לגבי מה האחרים יגידו. אולי זאת התחושה שגם אם אף אחד בסביבה הקרובה שלי לא מבין או אמפתי, אני יודעת שמותר לי להרגיש.
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
מי שהייתה אחרי לידה יודעת עד כמה הבידוד החברתי בתקופה הזאת הוא קשה, בלתי נסבל ולא אנושי, כיצד בבת אחת אנחנו נזרקות מחיים חברתיים מלאים אל ארבע קירות. היא יודעת עד כמה אנחנו מרגישות הרבה יותר טוב ברגע שאנחנו פוגשות עוד אמהות להעביר איתן את הבוקר.
המענה לבידוד הזה הוא פשוט – יצירת מקומות מסובסדים לאמהות אחרי לידה, המעניקים מענים לצרכים שלהן. וזה, התפקיד של המדינה.
אני כועסת. על המדינה, על מקום העבודה שלו. איך מפקירים אותי ככה לבד אחרי לידה ? בלי החצי השני שלי?
הוא עצוב. הוא כל כך היה שם בלידה ואחריה. מאוד רוצה להיות חלק מהתהליך הזה שאנחנו עוברים יחד מאז הלידה. תהליך שנקטע כך, באחת, כשהוא חוזר לעבוד.
בבת אחת חיי היומיום שלנו נפרדים. מעכשיו כל אחד יחיה את החיים שלו.
נצטרך גם לפנות מקום להחלפת חוויות ורשמים. אחרת איך נוכל לקרוא לעצמנו "ביחד" בכלל?
טוב, הרבה זמן שלא כתבתי ושוב אני מוצאת את עצמי בשאלה אחת גדולה- למה אני צריכה להעמיד פנים?????? למה אני צריכה לשחק אותה שהכול טוב ושהכול וורוד כשבתוך תוכי לא ממש מרגיש לי טוב ?
אז ככה, כבר 8 חודשים אחרי לידה בקיסרי לא מתוכנן ולא רצוי ועדיין לא משלימה איתו שזה קרה בקיסרי. אופס, לא הייתה ברירה, אבל מה עדיף? עדיף חיים חדשים שברוך ה' צוחק מחייך וגורם לאושר, אבל עדיין משהו פגוע בי ? האם אני בכלל ראויה להיות אימא האם מה שאני עושה זה נכון ועוד ועוד….
והכול מתי מתחיל חוזרים הביתה ומה עושים עכשיו הבעל חוזר לעבודה אימי שתהא בריאה גרה רחוק ממני אין מקום בבית שלה לארח אותי ואת התינוק כך שחוזרים לדירה המושכרת שלי ושל בעלי ומה שקורה זה שאני נתקלת ביום יום שעות שאני לבד אני עם הילד נטו איך אני מתמודדת אם זה?? עובר יום ועוד יום ואני עדיין לבדי מחכה שבעלי יחזור מהעבודה אף אחד לא מתקשר אף אחד לא מתעניין ומה אני אמורה להרגיש חוץ מבדידות? הרגשת דחייה? לשחק אותה שהכול וורוד?
כן, זה מה שעשיתי ונפגעתי. נפגעתי מזה שכמה שתהיה טוב עם המשפחה של הבעל, ככה ירחיקו אותך יותר. מישהו מהם בכלל חשב שאני זקוקה לעזרה בבית? מישהו בכלל חשב שאני לא מסתדרת לבד? מה פשעתי שילדתי בניתוח קיסרי? מה אני צריכה לבקש עזרה? כמות הפעמים שהייתי מתקשרת ולא הייתי מקבלת מענה כל כך רבה שנפגעתי שוב. כן, לא נורא. פעם ראשונה שנפגעתי זה קרה בניתוח ופעם שנייה שהתגלה לי שכאילו לאף אחד לא אכפת ממני ומה בעלי אשם??? זה לא הוא, זה המשפחה שלו.
אני כבר כמעט חודשיים וחצי אחרי וברוך השם הכל תקין.
רק שיש ימים שאני מוצאת את עצמי נשארת בבית, כי נמאס כל יום לצאת מהבית בשביל לא להיות. חשוב ביותר לציין שאני לא גרה קרוב לאמא או למשפחתי, אני גרה קרוב לחמתי ולגיסות שלי. רק אופס, כמה חבל שאף אחת מהן אפילו לא פעם אחת התקשרה ושאלה אם אני צריכה משהו???? או שאלה אם בא לי לבוא איתן, אם הן עושות משהו ?
כלום, פשוט כלום, אז כן יש לי את הימים שאני עייפה מלצאת מהבית ובא לי להישאר לנוח בבית עם הילד, אבל אז אני מוצאת את עצמי כל היום לבדי עד שבעלי מגיע מהעבודה וגם אז בא לך שמישהו יבוא לבקר, אבל אף אחת מהן אפילו לא מתקשרת לשאול אם אני צריכה עזרה במשהו, אז למה שתבוא? ואופס, שוב אני בוכה בגלל זה, זה כל כך פגע ופוגע. מה, איזה אדם זר פתאום ??
אני עומדת לכתוב על נושא שלפעמים מביך לדבר עליו. כמו לדבר על כמה אני מרוויחה בשיחת סלון רבת משתתפים, זה מביך במיוחד כשאת יודעת שזה ממש לא הרבה.
בדידות.
הכל התחיל בסוף שבוע אחד, בו שכבנו לנו על הגב במיטת הנוער הנשכחת שלי בבית הוריי. התבוננו בתקרה הלבנה והתחלנו לחלום חלומות. אני אמרתי שבגיל 25 אני רוצה להיות נשואה. אתן הסכמתן, מה זאת אומרת? בגיל 16 כל מה שמעל 20 נשמע מבוגר כל כך. דיברנו על כמה ילדים נרצה ואיך יראה בן הזוג והיו לנו תכניות רבות בדרך למטרה הנכספת.
נאיבי? אולי.
מעולם לא הייתי טיפוס עמוס חברות, תמיד נדדתי בין קומץ של חברות טובות, כל אחת במידתה, שהתחלפו, התעגלו והתמזגו חייהן בחיי עם השנים, עם הלידות, התפתחויות ובעיקר אימהות.
כשהפכתי זהותי מרווקה – נשואה לאמא, העניין החברתי הפך לאישו מרכזי בחיי. חשתי צורך בשיתוף, באחווה, שמא אומר האחווה הנשית, רציתי להקשיב וללמוד, להעביר את מה שעומד בליבי לאחרות ולהפך, ליצור מערכת מאוזנת של קחי ותני שבדרך כלל מפרה ומלכדת.
פתאום, בגיל 30, יש לי חברות חדשות.
הן אמנם ממש חדשות, אני מכירה אותן פחות מחצי שנה, אבל הגעתי איתן לרמה של אינטימיות שאפילו עם חברות של 20 שנה אין לי…
אנחנו די שונות זו מזו, ובכל זאת יש לנו כל כך הרבה במשותף…
יש לנו התלבטויות בקשר לאותם דברים בדיוק.
יש לנו המון שאלות ועוד יותר המון תשובות שאנחנו לא ממש בטוחות איך לבחור מתוכן את זו שמתאימה לנו.
יש לנו המון חששות שאולי אנחנו לא בסדר.
אני חושבת שאחד הדברים שנהיים מאד חשובים כרגע שאת נהיית אמא- זה הביחד.
אצל כל אחת הביחד הוא שונה, ובתחומים שונים- הוא מתבטא בשילובים שונים.
יש המגלות אהבה חדשה לבן זוג, יש שנזכרות במעגל החברות הישן והטוב, יש שפתאום שמות בצד את כל הקיטורים על אמא ורק רוצות את הליטוף והחיוך שלה, יש שמגלות מעגלים חדשים- חברות מטיפת חלב, מגן השעשועים…
בשבת היה מדהים. החלטתי שאני רוצה לצאת לצעוד ולהפגין, ולמרות שידעתי שזה הולך להיות מאתגר – עשיתי זאת.
נכון, זה עלה לי בכמה נדנודים של הילה, ובקצת רגשות אשם על זה שהיא לא בבית, בסדר יום הרגיל של מקלחת אוכל ולישון, אבל הרווחתי כל כך הרבה יותר מזה…
הרווחתי את האמון שלי באנשים. את האמון שלי במדינה הזאת. והרווחתי את הזכות הגדולה להיות חלק מזה. לא סתם לצפות בזה בטלוויזיה ולהתרגש, אלא להיות שם, ולדעת שגם אני חלק מהגל העצום הזה ששוטף את כולם.
ברה לכם פעם בראש השאלה "למה אנשים מרשים לעצמם להתנהג איתי ככה?"
אני לא מדברת חלילה על אנשים שרצונם להזיק, אנשים שלא מפרגנים ופשוט לא טובים לנו. להיפך, אני מתכוונת דווקא לכאלה שהם אנשים קרובים, חברים טובים, אנשים שהיו שם ברגעי משבר וברגעי שימחה, ועדיין, לפעמים פועלים בצורה ממש מקוממת.
חברתי קרן הסבירה לי שככל הנראה יש לי דיכאון אחרי לידה ושתי חברות שלה עברו את זה. סירבתי לשמוע..צחקתי ממבוכה, מחוסר ידיעה, מפחד של אי הידיעה, ואז היא התחילה ל"איים" עלי שאם לא אגש לרופא מיידית היא תצא באמצע העבודה ותבוא לקחת אותי בעצמה.
שחברה שלי תצא באמצע העבודה בשבילי ??? בגללי ???
הבדידות, החדגוניות, השעמום… יום רודף יום ונגמר. או יותר נכון לתחושותיי- היום כלל לא נגמר, אין לו התחלה ואין לו סוף. אין יום ואין לילה, השינה המקוטעת, וההזויה, הדאגה הבלתי פוסקת לתינוק ולבית, ולבעל ולכלבה ולאוכל ולתוכי ולכל העולם מסביב ואין לי עם מי לחלוק….
מראש לא היו לי הרבה חברות גם לפני ההיריון והלידה. איכשהו יצא שלא נשארו לי חברות ילדות מביה"ס היסודי ומהתיכון כמו לכולם. גם לא מהצבא. גם לא מאף עבודה שעבדתי בה בחיי והחלפתי הרבה מקומות עבודה. עם הרבה אנשים נשארתי בקשר אבל כולם ויריטואליים, בפייסבוק וכאלה. לא בחיים היומיומיים.
מאת : לימור לוי אוסמי
24 באוקטובר 20190 תגובות