תחושות מגוונות אחרי לידה

שמונה ימים אחרי לידה.

עם עייפות מטשטשת חושים,

היא מקהה את מוחי והכל נהפך לכתמים.

על הרצפה כתמי לכלוך מטרידים

בסדין כתמי פיפי של תינוקת זעירה

לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.

אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.

ואז שככה הסערה…

לא משנה כמה שמעתי שיהיה קשה, שצריך לדאוג להרבה מאוד תמיכה, אי אפשר באמת לתאר את עוצמת הרגשות, את גודל הקושי, הייאוש, העצב, הבדידות, הדכאון התהומי, העייפות וההנקה התובענית, הרגשה של סוף העולם, שנגמרו החיים ושאי אפשר לברוח לשום מקום. אולי בחרתי שלא להקשיב באמת למה ששמעתי, אולי לא באמת הבנתי, אולי רציתי להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת, כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם קשיים, כי הבת שלנו תהיה שונה, כי יש לנו תמיכה, כי התכוננו לזה ואנחנו כבר מאוד רוצים ומחכים. אבל אני חושבת שבעיקר לא שומעים את הקולות האלה. כאילו יש איזו הסתרה וברגע שקצת חוזרים לאיזון כבר לא חוזרים אחורה לספר על זה, וברגעי הקושי האמיתיים קשה מאוד לדבר על זה (לי לפחות).