לא סיפרו לי שככה נשים מרגישות אחרי לידה, ואני לא מבינה למה. הכל התחיל לפני 3.5 שנים. בשעה טובה ילדתי את בני. והנה, הוא נולד, בריא, מושלם. מושלם? לא, בעיני הוא לא היה התינוק הכי יפה בעולם. יצא קצת מעוך. המיילדת נתנה לי אותו וישר הנקתי, שמתי אותו על הציצי. ככה צריך, לא? שיתחיל לינוק, נעשה בונדינג (bonding).

הו, כמה שרציתי להניק. בחלומי אני אמא אדמה, שמנה, דשנה, מצמידה אל חזי תינוק עגלגל ורוד- לחיים. עד שייצאו לו השיניים אניק אותו. וכך הנקתי, מהיום הראשון. כעבור יומיים הפטמות שלי כל כך כאבו, כמו פצע פתוח. מותר להניק ככה? נהיה לי גודש בשדיים, הפכתי לפמלה אנדרסון! השדיים קשים כמו אבנים. אולי נסתמה לי צינורית חלב? מותר להניק ככה?

באינטרנט כתוב לא לחלוב את השד, לא להשפריץ חלב כדי לשחרר את הגודש, כי זה רק יגביר את יצור החלב. אז מה עושים? עלי כרוב? טוב, גיהצתי 2 עלי כרוב ותקעתי בחזיה. לא עזר. ובני, גוזל קטן, סומא, חלש, אפילו לא מחפש עם פיו אחר הפטמה. אני מגישה לו אותה, מניחה בפיו. והוא יונק, יונק ונרדם. אויש, לא עשה גרעפס. עוד מעט תכאב לו הבטן ויצרח. מרחתי משחה על הפטמות. המשחה תרפא ותקטין את החיכוך. משחה דביקה, מלכלכת. כל החזיות שלי הוכתמו ממנה.

ככה, יולדות יקרות, מתחיל לו דיכאון אחרי לידה

באו אנשים לברך, משפחה, חברים, חברות. ואני בקושי זזה, תפרים בנרתיק, מדדה, יש לי טחורים, אני מתישבת בקושי. השדיים כואבים. תשתו משהו? יש עוגה. ואז זה מתחיל: "את יוצאת איתו החוצה?", "נעים בחוץ, תשבי בבית קפה", "הוא יונק כל שעתיים?! אין לך מספיק חלב!".

ואני סמרטוט, לא מחייכת, עייפה כל הזמן, בוכה מכאבים בהנקה, ולא מבינה- הלוא אחותי הייתה מניקה את בתה 7 דקות, מחליפה לה חיתול, שמה אותה בעריסה לישון ו מ ש ת ע מ מ ת. לא יודעת מה לעשות עם עצמה בחופשת הלידה. ככה, יולדות יקרות, מתחיל לו דיכאון אחרי לידה; הפער הענקי בין "מה שחשבתי שיהיה" לבין איך שזה במציאות, לטפל בתינוק. התלות המוחלטת שלו בך, סדר היום הרעוע שסובב סביבו, וחוסר השליטה המוחלט שלך- מעכשיו יש בוס חדש בשטח.

ומעבר לציפיות הלא מציאותיות מחווית האימהות, יש גם את הציפיות שלי מעצמי: להמשיך לתפקד בבית- כביסות, בישולים, קניות, ניקיון, לשדר "עסקים כרגיל" למשפחה ולחברים, ולהיות האישה הנחשקת שבעלי הכיר והתאהב בה לפני שנהייתה צל אדם עייף, רופס ודואב. שאלתי את עצמי איך נשים אחרות עושות את זה, הלוא להרבה נשים יש מספר ילדים, והן עובדות במשרה מלאה, ומצליחות בכל האגפים.

גיליתי שהרבה אמהות עוברות את אותם חוויות ותסכולים

לצערי, רק כשבני היה בן שנה ו-3 חודשים, ואני כבר בהריון השני שלי, נפל לי האסימון שאני בדיכאון אחרי לידה. פניתי לפסיכולוגית ותוך 7 מפגשים יצאתי מזה. נכנסתי לפרופורציות, הפסקתי עם כל ה"מה יגידו" ומה אחרים חושבים. עשיתי מה שראיתי לנכון עבורי, לבני ולבעלי. כשהרמתי קצת את הראש מתוך ההתעסקות בעצמי ונפתחתי ודיברתי עם אמהות אחרות, גיליתי שהרבה אמהות עוברות את אותם החוויות והתסכולים.

אז הנה דברים שלא אמרו לי וחשוב לי להגיד:

1. אם לא התאהבת בתינוק בשנייה שהוא נולד, זה בסדר. את לא אמא לא טובה.

2. יש תינוקות קטנים שיונקים מעט בכל הנקה ולעיתים תכופות במשך היום. זה לא סימן שאין לך מספיק חלב.

3. הרבה תינוקות סובלים מגזים בשלושת החודשים הראשונים וצורחים 3 שעות ברצף בכל יום בגלל גזים. זה שאת לא מצליחה להרגיע אותו זה לא אומר שאת אמא לא טובה.

4. הרבה אמהות לא מרגישות בנוח להניק במקום ציבורי. עד שתצברי בטחון בהנקה, את לא חייבת להניק באמצע בית-הקפה.

5. יש תינוקות שישנים בלילה עשר שעות ברציפות והם בדרך כלל התינוקות של חברות טובות שלך. התינוק שלי – לא. גם 3 שעות שינה ברצף מידי פעם זה נחמד. בתור התחלה.

6. אם את לא נהנית מההנקה, אל תניקי. דורות שלמים גדלו על חלב פרה ועל תחליפי חלב.

7. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבור תינוקך הוא לחבק אותו, להחזיק אותו קרוב אליך.

8. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבורך הוא להקשיב לעצמך. להתחשב גם בצרכים שלך. מותר לך.

ואל תהססי לשתף נשים אחרות ולבקש עזרה.

אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה

דף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות