אמהות ובנות

אני אמא ורעיה גאה!!! גאה בבני ביתי שהסתדרו יפה ובאמת השתדלו לשדר לי שהכל בסדר ושאמשיך ליהנות: גאה בבתי בכורתי שבצעה את רוב המטלות והראתה ניצוצות חדשים של בגרות ואחריות, גאה בבני המרכזי שתרם גם הוא את חלקו למאמץ המלחמתי, גאה בבן זוגי שפרגן לי עד בלי די ושמחה שהקטן הרגיש בזכותם שהכול בסדר.

הייתי בגיל 26 כשילדתי אותה. כמעט 14 שנים עברו מאז ועוד דקה אני? בת 40 והיא נושקת ל14. מילא לעכל את זה שאני עוד רגע בת 40 (שזה סיפור לפוסט אחר) אבל גם לעכל את זה שיש לי בת מתבגרת???? לי??? כן, כנראה שזו אני. אני זו שיש לה בת שהתחילה את צעדיה לעבר העצמאות הנכספת של עולם המבוגרים, שיש לה דעות מאוד ברורות והיא מראה בגרות נהדרת ויש פעמים…

כשהכרתי את אימא של בן זוגי, לפני 6 שנים, הדבר הראשון שהיא עשתה היה לתת לי נשיקה בלחי, ולהגיד לי - "את עושה את הבן שלי מאושר, מגיעה לך נשיקה". אני, שעברתי סאגה לא פשוטה מול אימא קנאית ומניפולטיבית של החבר הראשון שלי, כשהייתי בת 17 (ובאמת אכלתי יופי של מרורים...), הייתי המומה ומופתעת לטובה מהחום, מקבלת הפנים הנעימה. ועל בסיס זה, נבנתה אצלי מערכת ציפיות שלמה, שביני ובין אימא…

אולי משהו בזה מזכיר לי גם את אמא שלי ובשל כך מאוד מרגש אותי. מאד אהבתי את עוגות השוקולד שאמא הכינה לי ובכל אירוע, גם כאדם בוגר, כאשר התבקשתי או התנדבתי להביא עוגה, הייתי מבקשת מאמא שתכין לי את העוגה הטעימה שלה.

אני כועסת על אמא שלי. כועסת עליה מאוד. לא מצליחה להעביר את זה או להתגבר על זה. אני כועסת על עצמי כי אני כועסת עליה. ורע לי כבר כמה ימים. אף אחד לא מבין למה, ואני בוכה ומתעצבנת, ולא טוב לי עם עצמי...

בני כבר בן שנתיים ושמונה חודשים. מאז הלידה אני כמהה לכתוב על הכאב של אובדן אם. של חווית הגדילה לצד אמא מעורערת, אומללה, דיכאונית, אלימה, לא יציבה. וכל הזמן יש פתיל בתוכי שבוער וממגר. אולי זו אשמה. אולי גם בושה.

תחושת השחרור וההקלה הגיעה אחרי שהבנתי שאני לא צריכה לדאוג להורים שלי יותר. שכל מה שאני צריכה לעשות כדי שיהיה בסדר זה להיות הילדה שלהם. לראשונה בחיי אני מבינה שלהיות דאוגה, ביקורתית ומחנכת של הוריי, זה לא הפתרון. לראשונה בחיי אני מבינה שהפתרון הוא פשוט לשחרר ולהבין שהם יסתדרו טוב יותר בלי הרצון שלי לשנות אותם כל הזמן. אני יכולה רק לשנות את עצמי. ומגיע לי. מגיע לי להיות ולהתנהג…