אומרים לנו שעם האמהות נולדת גם האשמה, שרגשות אשם הם בלתי נפרדים מההורות. כאן אנחנו מדברות על אשמה ועל מה שהיא עושה לנו, וגם על הבחירה והניסיונות להיות אמהות בלעדיה.
פרגון עצמי הוא משהו שמוכר לך? לא כל כך? אם את אחרי לידה, אז סביר ששיפוטיות, ביקורת ואשמה מבקרים אצלך יותר מאשר פרגון עצמי. היום כמעט ואין אמא אחרי לידה
אחד הדברים שממלאים אותנו באשמה כאמהות, הם אותם רגעים של כעס אחרי לידה בהם אנחנו 'מאבדות את זה'. אני מדברת על הרגעים שבהם אמהות כועסות על התינוקות שלהן, צועקות שישנו
אמהות מגיעות לקליטה כשהן גמורות מהחופש, עם מעט מאוד כוח. הן רצות לעבודה עם עיניים דומעות, טרוטות, כואבות אחרי הקליטה בגן, ואני שואלת- איפה עכשיו כל הסרטונים והתמונות על איזה כיף שהחופש נגמר? איפה ההומור והשמחה? אני לא רואה שום כוסות יין ובדיחות על דלת נטרקת. בכל מקום אני רואה אמהות שבורות.
מה שמבאס אותי הוא שהקול שאני מביאה, נתפס כקול פריבילגי. גם אני צריכה לעבוד, גם אני צריכה לספק את מרחב העבודה שחיכה בזמן החופשה. אבל מה לעשות, הילד עוד לא נקלט על החיים שלו. הרי עד לפני יום קמנו ביחד, היינו בסנכרון מדהים אחד עם השני, חווינו הרמוניה משותפת, הילד היה עם אמא בחוויית התעלות. מבחינתו לוקחים את אמא מההרמוניה שהוא היה בה ומעבירים אותו למרחב לא מוכר.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…
כשפגשתי אותו לראשונה, כמה שעות ספורות לאחר הלידה שהרגישו כמו חיים שלמים, הרגשתי הרבה דברים, התרגשות, גאווה, פחד, אשמה, בלבול, כאב, כמעט הכל, רק לא אהבה.
אני חושבת שאני מפחדת מהתינוק שלי. בעצם, אני חושבת שפחדתי ככה גם מהגדולה שלי, כשהייתה תינוקת, ואולי רק עכשיו אני מוכנה להודות שהתחושה הזאת היתה פחד.
אני אסביר. אני חוששת לעשות תוכניות או ללכת למקומות מסוימים מחשש שהוא לא יהיה רגוע, יבכה, יצרח, לא יתנהג בצורה נאותה.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות