רגשות אשם

כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.

יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו.. ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.

לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער.
כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי.