התבוננות עצמית בהורות

כבר יותר מחמש שנים שאף ילד או ילדה שלי לא נכנסים למסגרת חדשה ואין צורך בהסתגלות, ועדיין יש משהו בראשון לספטמבר שמעלה בי זיכרונות של הסתגלות, של כיווץ, של חשש.

"זה גדול עליי” מלמלתי לעצמי באמצע מפגש חברות סורגות. המארחת, סורגת וותיקה, הסבירה לי מה צריך לעשות וכמה עיניים לספור, אבל המסרגה שלי נתקעה בתוך עיניים קטנות, וברגע הזה עברתי לעולם אחר. ״אין לי סבלנות לספור עיניים. אני רוצה לסרוג חופשי. לספור כמה פעמים צריך להכניס את החוט

"הילד הזה נמאס עליי!", "הוא בלתי נסבל!". כולנו מכירות את הרגעים האלה, בהם ההתנהגות של הילד מוציאה אותנו מדעתנו ויוצאים מאיתנו מילים שלא חשבנו שנגיד. זה יכול להיות רגע של

פרגון עצמי הוא משהו שמוכר לך? לא כל כך? אם את אחרי לידה, אז סביר ששיפוטיות, ביקורת ואשמה מבקרים אצלך יותר מאשר פרגון עצמי. היום כמעט ואין אמא אחרי לידה

אחד הדברים שממלאים אותנו באשמה כאמהות, הם אותם רגעים של כעס אחרי לידה בהם אנחנו 'מאבדות את זה'. אני מדברת על הרגעים שבהם אמהות כועסות על התינוקות שלהן, צועקות שישנו