התבוננות עצמית בהורות היא חלק מריפוי, צמיחה, גדילה שלנו כנשים בתוך האמהות. לאפשר לעצמנו לעצור, לשים לב אל מה קורה לנו בתוך ההורות, מה אנחנו מרגישות, מה קורה לנו, ואז לשתף ולקבל הזדהות והבנה.
"זה גדול עליי” מלמלתי לעצמי באמצע מפגש חברות סורגות. המארחת, סורגת וותיקה, הסבירה לי מה צריך לעשות וכמה עיניים לספור, אבל המסרגה שלי נתקעה בתוך עיניים קטנות, וברגע הזה עברתי לעולם אחר. ״אין לי סבלנות לספור עיניים. אני רוצה לסרוג חופשי. לספור כמה פעמים צריך להכניס את החוט
"מה שווה התאגיד, אם אנחנו לא שולטים בו?", אני נזכרת באמירה ההיא של מירי רגב. זה קצת מפתיע, אבל זה המשפט שקופץ לי כשאני ניגשת לכתוב על הקושי להתמודד עם
פרגון עצמי הוא משהו שמוכר לך? לא כל כך? אם את אחרי לידה, אז סביר ששיפוטיות, ביקורת ואשמה מבקרים אצלך יותר מאשר פרגון עצמי. היום כמעט ואין אמא אחרי לידה
אחד הדברים שממלאים אותנו באשמה כאמהות, הם אותם רגעים של כעס אחרי לידה בהם אנחנו 'מאבדות את זה'. אני מדברת על הרגעים שבהם אמהות כועסות על התינוקות שלהן, צועקות שישנו
אמהות מגיעות לקליטה כשהן גמורות מהחופש, עם מעט מאוד כוח. הן רצות לעבודה עם עיניים דומעות, טרוטות, כואבות אחרי הקליטה בגן, ואני שואלת- איפה עכשיו כל הסרטונים והתמונות על איזה כיף שהחופש נגמר? איפה ההומור והשמחה? אני לא רואה שום כוסות יין ובדיחות על דלת נטרקת. בכל מקום אני רואה אמהות שבורות.
מה שמבאס אותי הוא שהקול שאני מביאה, נתפס כקול פריבילגי. גם אני צריכה לעבוד, גם אני צריכה לספק את מרחב העבודה שחיכה בזמן החופשה. אבל מה לעשות, הילד עוד לא נקלט על החיים שלו. הרי עד לפני יום קמנו ביחד, היינו בסנכרון מדהים אחד עם השני, חווינו הרמוניה משותפת, הילד היה עם אמא בחוויית התעלות. מבחינתו לוקחים את אמא מההרמוניה שהוא היה בה ומעבירים אותו למרחב לא מוכר.
אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות