הלידה הוא אירוע משברי
הלידה היא אירוע משברי,
כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.
ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,
מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.
מסע קו לקו.
להיערך ללידה ולהורות זה אומר לעצור לרגע את שטף החיים, לשים לב לזה שאת מבצעת מלאכת חיים אדירה. לשים לב לפחדים, לחששות, לחוסר הידיעה לקראת הלידה וההורות. לשים לב לבקשה להרגיש טוב בלידה ואחריה, לבקשה להגיע מוכנה בדרך שלך. לשים לב לרצון לפנות זמן ואנרגיה לטובת מה שחשוב לך.
הלידה היא אירוע משברי,
כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.
ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,
מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.
מסע קו לקו.
אימהות רבות כל כך יוצאות בתחושות לא פשוטות מהלידות שלהן, כאילו סוחבות איתן משא מכביד להמשך החיים. לפעמים מדובר ברגע אחד מתוך הלידה כולה, שפשוט לא נותן מנוח, לפעמים קיים פער גדול, קשה לעיכול, בין הציפיות שקדמו ללידה לבין מה שהיה שם בפועל, ולפעמים זו חוויה טראומטית ממש, שמכווצת את הגוף והלב בכל פעם שעולה המחשבה על הלידה שהייתה, או על הלידות הבאות.
אני רוצה לכתוב על הלידה שבה ילדתי את בתי בכורתי. אני רוצה לכתוב עליה כיוון שהיתה לידה לי קשה מאוד. היה לי קשה תוך כדי, אבל היה לי אפילו יותר קשה אחרי. אני תוהה לגבי הסיבות שמובילות אותי לכתוב עליה לנשים אחרות ולא רק לעצמי כריפוי. אני מרגישה שיש כמה סיבות – אחת היא לשתף, לספר, שתדעו מה עברתי. יש בי רצון לאמפתיה, להבנה, להזדהות. הסיבה השנייה היא כמו צעקה בתוכי, צעקה גדולה וחזקה. זו צעקה של כאב, והכאב הזה מורכב מכל כך הרבה דברים. הכאב הזה רוצה פורקן, הוא מחפש ביטוי, רוצה לצאת לחופשי מתוכי. הסיבה השלישית שאני כותבת היא שאני חושבת שהסיפור שלי ומה שהבנתי ממנו יכולים אולי לפגוש ולתת משהו לנשים נוספות, נשים שילדו, ונשים שלפני לידה.
ב 3 הקילומטר הבאים אני כבר מסוממת לגמרי, מפוצצת אנדורפינים, מרגישה את הגוף במין ריחוף נעים כאילו נע מעצמו. חלק בי מודע לדרך שכבר עברתי וחלק בי מודע לדרך שעוד נותרה לי. אי אפשר לחזור אחורה, את הריצה הזאת אני כבר לא אפסיק. הידיעה שבכל רגע אני יכולה לדעת כמה עברתי וכמה נותר לי לעיתים מעודדת ולעיתים מבאסת…
נזכרת בפניהן המאוכזבות עד דמעות של נשים לאחר המשפט : "את בפתיחה של… " נתון שיספר על מה שעברה עד כה אבל לא יאמר דבר על מה שצפוי… תוהה אם אפשר היה שלא לבדוק בכלל פתיחה בלידות, איך זה היה משפיע על המצב הרגשי של היולדת…
מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת. אני מ ת ה !!
בעודי גוססת לי בריצה, חלפו אל מול עיניי הנשים שליוויתי… כשאני שומעת אותן אומרות משפטים דומים אני מבינה שהן עוד רגע רואות את תינוקן.
אז למה הפעם לא חוויתי את הבייבי בלוז? למה אף אחות לא ניגשה אלי ודיברה אלי כאילו שהיא יודעת בדיוק מה עובר עלי? אולי כי לא הייתי מספר במערכת?
אני חושבת שעם כל הכבוד להורמונים, בכל אחת מאיתנו פועם לב ייחודי ומיוחד, לכל אחת מחשבות וקשת רגשות ייחודי לה, וכל ניסיון להכליל את החוויה שאחרי הלידה נוגע בשטחיות נסיבתית שאינה מכילה את מלוא הדרה, יופייה וייחודה של כל אישה.
מה הפלא שעולים רגשות קשים כל כך? מה הפלא שנשים רבות חוות תחושה של בדידות ואובדן החופש?
חווית לידה הוליסטית בעיני אינה מתמצה בלידה ללא אפידורל עם כדור עם חבל, בג'קוזי או בפרימוס… חווית לידה הוליסטית היא בראש ובראשונה חוויה של הכלה וכבוד אל האישה היולדת ואל נימי נפשה ומאווייה והיא לא נגמרת אחרי שהתינוק יוצא מהרחם, היא ממשיכה זמן רב אחרי שהדופק בחבל הטבור מפסיק. ואולי גם פה טמונה אחת הבעיות- יש היום מודעות הולכת וגוברת לחוויית הלידה, ואני מאוד שמחה על כך, אבל מה קורה אחרי הלידה?
חודש לפני הלידה – אני מנסה למצוא כמה רגעים אמיתיים של שקט ביני לבין עצמי כדי להצליח סוף סוף לחלץ מתוכי את המצוקה האדירה הזו שאני קוברת בתוך הגוף שלי כבר חודשים, קצת אחרי שגיליתי שהריתי בפעם השנייה.
לפני שגיליתי שהריתי, כל פעם נעתי ונדתי בין רצון גדול לעוד ילד לבין ייאוש עמוק רק מהמחשבה שהנה עוד פעם אצטרך לעבור 'את זה'.
ההריון הראשון היה בסך הכל בסדר. שנאתי את המעקבים של האחיות, שנאתי את ההצקות של הרופאים.
ואז הגיעה הלידה – גם אז היה לי חלום מתוק וורוד של לידה טבעית בבית או בצימר- מים מים מים. כמה אני אוהבת מים רגועים ונעימים ונעים וחמימים. כל-כך רציתי ללדת בתוך מים.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות