יומן היריון

הריון שלישי אחרי ארבע שנים מהשני. ארבע שנים שבהם עברתי מסע הישרדות אמיתי ולא הישרדותי אל תוך האישה שאני היום, מסע הישרדות נשי, אימהי, קיומי.

ופאקינג…שרדתי. ויותר מזה.

אתמול נפגשתי שוב עם הסטטיסטיקה. ככה, מחוץ לאוניברסיטה, היא חיכתה לי בפינה.

רופא מקסים, מרפאה נעימה, חדר חשוך, כיסא נח, רגלים מפושקות ועובר ( שאני חושבת שהוא עוברית) מתנועע בשמחה על המסך הגדול מולי. מודדים את אורכה, מודדים את עובי הנוזל בעורפה ומופיע שם מספר שלכמה רגעים לא אומר לי כלום ( על אף הסבר מפורט לו זכיתי בדיוק שתי דקות קודם לכן).

'שקיפות בינונית' אומר הרופא ואני שואלת 'מה זאת אומרת בינונית' ( אצלי שום דבר לא בינוני אדון!), והוא משיב, השקיפות לא תקינה, מסיים בעדינות חן ורגישות את הבדיקה ועובר איתי למשרד, שם ההיא של המספרים מהתיכון לא מפסיקה לדבר. ומאז, בשלושים השעות האחרונות, להוציא חמש שעות שינה טרופה, כל עולמי מתמלא במספרים ובשנאתי משכבר הימים- גב' סטטיסטיקה. אחוזונים, פילוחים, סיכויים, סיכונים, התפלגויות… שכל-כולללללם מספרים של אי ודאות מדודה היטב.

חודש לפני הלידה – אני מנסה למצוא כמה רגעים אמיתיים של שקט ביני לבין עצמי כדי להצליח סוף סוף לחלץ מתוכי את המצוקה האדירה הזו שאני קוברת בתוך הגוף שלי כבר חודשים, קצת אחרי שגיליתי שהריתי בפעם השנייה.

לפני שגיליתי שהריתי, כל פעם נעתי ונדתי בין רצון גדול לעוד ילד לבין ייאוש עמוק רק מהמחשבה שהנה עוד פעם אצטרך לעבור 'את זה'.

ההריון הראשון היה בסך הכל בסדר. שנאתי את המעקבים של האחיות, שנאתי את ההצקות של הרופאים.

ואז הגיעה הלידה – גם אז היה לי חלום מתוק וורוד של לידה טבעית בבית או בצימר- מים מים מים. כמה אני אוהבת מים רגועים ונעימים ונעים וחמימים. כל-כך רציתי ללדת בתוך מים.

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני בהריון, שני במספר.

ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי ? גם לי, כך בדיוק אני חשה.