תחושות כלפי הילדים

כמה שיותר חזקאתה אוחז ביואני מבקשת להפריד במרחק של גופים וזמן,את השלם מחלקיו.דבר תלוי בדבר,מחזיק בדבר,כמו שאיפה בנשיפה.כמו פעימה בפעימה,רק להחזיק. הכתיבה במרחב הרגיש של לימור ב"נשים מדברות אמהות "

אחד הדברים שהכי כואבים לי בכל מה שקשור להתמודדות עם כעס בהורות- זה שלכעס אין באמת מקום. לא כי אנחנו לא כועסות – אלא כי אנחנו עסוקות בלהיות אשמות על

"הילד הזה נמאס עליי!", "הוא בלתי נסבל!". כולנו מכירות את הרגעים האלה, בהם ההתנהגות של הילד מוציאה אותנו מדעתנו ויוצאים מאיתנו מילים שלא חשבנו שנגיד. זה יכול להיות רגע של

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות אותה בממד נוסף.