אחרי לידה

כשמתקשרים לשאול מה נשמע אני עונה ש"הכל בסדר" ועושה הכל כדי שקולי ישמע תקין… ואם אני בוכה באותו רגע שמתקשרים (אירוע מאוד שכיח) אז אני פשוט לא עונה…מחכה שזה יעבור וחוזרת למי שהתקשר…רק שלא יגלו…אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי…וחוץ מזה איך אסביר את זה? הכי יש לי תינוקת בריאה ושלמה בידיים– אז על מה לעזאזל אני בוכה??

איך הגעתי למצב הזה? כל כך קשה לי, כל כך חסרת אונים…

בסך הכול כשאני מסתכלת אחורה, אין שום דבר שיכולתי או רציתי לעשות אחרת.

אז למה הגעתי למקום כל כך נוראי?

כבר כמה שבועות שההנקה לא טובה לי.

היא השתנתה. היא תוקפנית יותר, תובענית יותר, ורוצה פתאום לינוק המון, ובכוח.

דיכאון אחרי לידה. דיכאון. לא סתם עצב. דיכאון. סטיגמות. פסיכיאטר. כדורים. מחשבות קשות. מתי תיגמר הדרך הזאת? הדרך שליוותה אותך. טיפולים-הריון-לידה-דיכאון. כל כך הרבה עצב סביב אושר אחד, קטן-גדול. אני אוהבת אותך. אמא . גרועה אבל אמא.

********
זה נמצא בגרון. משהו יושב שם. לא מאפשר תנועה קלה של אויר. לא מאפשר לאכול. זה נמצא בחזה. לוחץ.זה נמצא בשיניים. מהודקות כל הזמן. לפעמים שמים לב ומשחררים את הלסת. אבל דקה עוברת והשיניים שוב חשוקות. זה נמצא בעיניים. שכבר שורפות מהבכי. ומה אם יראו. זה נמצא בבטן. שמתהפכת למשמע הקול. בכי. הוא שוב התעורר, והמלחמה מתחילה שוב. מלחמה לשרוד את השעות הבאות עד שירדם שוב.

עוד יום הסתיים לו.

ניסיון אחרון לפני הקריסה מול המסך, לארגן קצת, לפחות למראית עין, את המבצר שלנו. הקטנה כבר ישנה ואני תוהה ביני לבין עצמי איזה לילה מחכה לי… האם יהיה לה לקטנה הזו השקט הראוי שיאפשר שקיעה שקטה ועמוקה לשינה? או שתזדקק לי יציבה ואיתנה ומלאת סבלנות (כמו שלא תמיד אני מסוגלת להיות), כדי לקרוס לכמה רגעים לשינה קלה בתוך זרועותיי ושוב להתעורר.

הריון שני. זהו פוסט שיש בו ניסיון כן וכואב של חני סער לפרום את סבך הרגשות שמלווה את תחילתו של ההריון השני שלה: התחושות המעורבות, הפער בין הראש ללב, הזיכרונות