אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות

מאת : נורית טל טנא

12 במאי 2011 | 6 תגובות

לא סתם בחרתי לאצור את התערוכה "אי- מהות-דיכאון אחרי לידה" המוצגת בימים אלה

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אוצרת אמנות בת 34, כוסית או לפחות מרגישה כך ,בעל חתיך, תואר שני בתולדות האמנות, פיזוזיים בבתי קפה וגלריות , השגי הצטיינויות שונים ואופנה אחרונה מתוקתקת.

הרצאות על אמנות הרנסנס, הברקות על אמנות עכשווית, בדיחות שנונות, חצאית מיני ונעל עקב שתואמת לארנק, שום דבר מאלה לא הכין אותי לחרדה העצומה ששטפה אותי עם בואו של הילד שלי לאוויר העולם. אני, שעברתי מכשולים וקשיים בחיי, שחתרתי תמיד להצטיינות (חיילת מצטיינת, סטודנטית מצטיינת), הגעתי לא מוכנה לתפקיד האמהות, ואולי לא ידעתי כיצד להתכונן אליו…

אני מתחננת לאחות ובוכה שתיתן לי עוד צ'אנס

להריון נכנסתי חודשיים לאחר החתונה, למעשה שמונה חודשים לאחר ההכרות עם בן זוגי. מיחסים זוגיים של גילוי, תשוקה, ורומנטיקה של זוג צעיר, נכנסתי להשתוללות הורמונאלית וטרנספורמציה צורנית שהסתיימה, או יותר נכון לומר, התחילה בצאתו של התינוק המתוק שלנו. לידה שנמשכה 28 שעות, טראומה שהחלה בצירים ממושכים ללא אפידורל בשכיבה במסדרון ובמחלקת יולדות, כיוון שלא היתה מיטה פנויה בחדרי לידה, אני ובן זוגי מול מערכת בית חולים איכילוב.

לאחר הלידה הגעתי לחדר היולדות, עכשיו האחות באה לשמוע אם אני עושה פיפי , אם לא ידחפו לי קטטר. אני סחוטה, בקושי עומדת על הרגליים, נכנסתי לשירותים. הפיפי לא יוצא שותה. עוד כוס תה מתוק ועוד אחת, והפיפי לא יוצא. האחות מחוץ לדלת רוצה לשמוע אותי עושה פיפי, זה משפיל והיא רוצה לדחוף לי קטטר, אני מתחננת ובוכה שתיתן לי עוד צ'אנס ושותה עוד כוס תה…רק הרגע ילדתי, אחרי  28 שעות ללא שינה וכאבי תופת ואני לא מצליחה להניק…

אני על תקן פמלה אנדרסון, יש לי אבטיחים מוצקים

כאן התחיל המסע שלי. נשארתי בבית חולים ארבעה ימים, כיוון שקיוויתי שמישהו יסייע לי בהנקה ובעצות ושאצא עם איזה ידע. הרעש, המהומה וחילופי המיטות בבית חולים לא אפשרו שינה, אך קיוויתי שיועצת ההנקה תוכל למצוא זמן לסייע לי, אלא שהיא היתה צריכה להתמודד עם גדודי אמהות שהתחלפו ולא היה לה באמת זמן…

ארבעה ימים לאחר שכיבה בבית חולים, הגענו למלונית. ,אופס..אני על תקן פמלה אנדרסון, יש לי אבטיחים מוצקים, גודש בשד וחום גבוה. לא היה לי מושג שזה מה שקורה כשלא מצליחים להניק. אני רצה בין הנקות, פדיות קרות בישבן, כרוב בחזייה ואופטלגין, ובעלי, שהיה רפתן בקיבוץ, מוציא את משנתו וסוחט לי את שדי האבן שלי. עכשיו הוא נזכר לומר לי שזה מה שקורה לפרה שלא מצליחה להניק, ושזה קרה ברפת כמה פעמים…

פשוט קרועה, אבל חייבת להמשיך לתפקד

אנו במלונית, אבל זה יותר דומה לגיהינום. אני, שכל כך קיוויתי קצת לשינה, לא מקבלת את השינה המיוחלת. במקום זה, הטלפון מצלצל בחדר כל שעתיים, האחות מהתינוקייה קוראת לי להניק את התינוק, אני רצה סהרורית בטרנינג מהחדר שלנו לחדר התינוקות, לנסות שוב ושוב להניק את התינוק.

אני סחוטה מעייפות אחרי  לידה מתישה, חמישה ימים ללא שינה. חום גבוה, גוף מפורק, שדיים מדממים, פשוט קרועה, אבל חייבת להמשיך לתפקד. בזמן הזה בין זוגי מתזז ל"שילב" לשאול עריסה, ול"יד שרה" לשאול משאבת חלב, משחה לפטמות, משחה לתחת, אלוהים זוכר, כל כך הרבה עניינים.

אחרי יומיים במלונית חוזרים הביתה. ברית מילה -חותכים את הקצה של התינוק שלי והוא צורח מכאבים בעשרים וארבע שעות אחר כך . בן זוגי שהכיר אותי אישה מצטיינת , מלאת שמחת חיים סומך על כוחותיי, ושב לעבודתו .

הידיים שלי רועדות, אין  לי מושג איך מתפקדים עם התינוק

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות, אין  לי מושג איך מתפקדים עם התינוק. הוא בוכה וצורח, יש לו גזים או משהו אחר. אני מנענעת אותו, מחבקת, שרה לו ,מחייכת אליו שלא ירגיש שאני עצובה. אני עייפה ורעבה והגוף דואב. אני מלאת חרדה לצאת איתו החוצה והכל נראה לי מפחיד ומסורבל, אין לי כוח להוריד את העגלה ואת התינוק במדרגות, אין מעלית וכל הגוף שלי מרגיש מפורק.

אני פוחדת ליפול איתו, מרגישה חולשה עצומה ברגליים ובכל הגוף. אני לבד בבית. אני שמה דיסק ומתנגנת לה מנגינה לפעוטות ,מנגינה שאמורה להרגיע, אבל ככל שאני שומעת אותה, אני נכנסת לבכי שאינו נגמר…אני מחכה לשעה חמש וחצי בערב. והחל מהשעה חמש וחצי בערב אני סופרת את הדקות שעוברות בשעון הדיגיטלי. העיניים שלי על השעון  חמש ושלושים וחמש דקות , חמש שלושים ושבע, חמש שלושים ושמונה, וכל דקה היא נצח, אני מחכה לבעלי שישוב מהעבודה.

הילד על השדיים שלי, אני עוצמת עיניים ומתפללת לא להתעלף עליו.

בן זוגי נכנס, הוא שואל למה אני לא מחייכת? ואומר שלא נחמד להיכנס לבית שאני באנרגיה כזו.

הערב יורד. עוד לילה של הנקות כל שעתיים ובכי , אני נכנסת למיטה, והמיטה מתחילה להתרטב מאגלי זיעה, המיטה רטובה לגמרי, מהחלב שמטפטף מהפטמות הנפוחות שלי, מהזעה של ההורמונים שלאחר לידה ומזיעת החרדה. מחר אזמין שוב את יועצת ההנקה. לא אכלתי נכון, הגרון שלי יבש, הלב דופק ואני מתפללת.

התערוכה: "אי-מהות" – "דיכאון אחרי לידה"

החלטתי לצאת בתערוכה הזו ולהוציא את הנושא במקום המקצועי שלי, בחלקיק הזהות שלי כאוצרת אמנות

התערוכה: "אי-מהות" – "דכאון אחרי לידה". תוצג בגלריה גרשטיין, תפתח ב5 במאי .

בתערוכה ייקחו חלק 11 אמניות מובילות שיצרו עבודות במיוחד לצורך התערוכה, ביניהן:

איילת השחר כהן, אן בן אור, דליה זרחיה,טלי בן בסט, נועה צדקה, פסי גירש, מירי נישרי, מיטל כץ מינרבו,

טלי בן בסט, שירה ריכטר, רקפת וינר עומר .

באמנות הפלסטית עד כה לא נגעו בנושא במפורש, על אף שיש התייחסויות מגוונות בייצוגי אמנות להפרעות נפשיות שונות, חרדות ודכאונות מגוונים, הרי שהנושא "דיכאון אחרי לידה" אינו מיוצג עד כה מפורשות באמנות הפלסטית. כנראה מסיבות שונות, ביניהן: ההכרה הרפואית המאוחרת בנושא שיצאה רק במאה התשע עשרה, והנשים עודן מסתירות את ה"סוד המלוכלך" מסיבות נוספות חברתיות ואחרות.

בתולדות האמנות ייצוג האם והתינוק היה סביב יחס רגשי או גילגול סיפורי ישו ומריה, מעבר לכך מה שמעניין מההיבט האמנותי הוא שכיום אין בנמצא שום מאמר שמתייחס לנושא דיכאון אחרי לידה באמנות. באמנות לא עסקו בנושא, וההעדר הזה מעלה שאלות…לגבי השיח הגבר והנשי וגלגוליו של הפמיניזם ועוד

התערוכה תמשך עד 31/5 , שבועיים לאחר הפתיחה יתקיים "שיח גלריה" ב20/5 ביום בשישי בצהריים יתקיים שיח גלריה הפתוח לקהל הרחב.

השיח יתחיל בשעה 11:00 בהשתתפותי ובהשתתפות האמניות. לאחר מכן, ירצה  ד"ר בלוך – מנהל המרפאה לבריאות האישה בבי"ח איכילוב וחוקר הנושא, וכן תרצה שירה ריכטר בימאית ואמנית בנושא "של מי הכשילון הזה ?.  בשעה 13 יוקרן הסרט "היום שאחרי הלידה".

המון תודה

נורית טל-טנא

עוד אמהות כותבות:

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן / אמא של שירה

קשה לי / שירה דרוקר

רק אל תגידי שקשה / אמא טרייה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

6 תגובות ל- “אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות”

  1. נורית, שוב מודה לך על העשייה הנפלאה והכה חשובה.
    תראי איך המקומות שנראים לנו כל כך חלשים ופגיעים מצליחים להביא לדברים מופלאים.

  2. טלי הגיב:

    קראתי את דברייך וזה נגע לליבי מכיוון שעברתי בדיוק את אותו הדבר…
    רציתי רק להעביר אלייך ולאחרות אשר מזדהות – שלא נולדנו להיות אמהות…אמהות זה משהו שרוכשים עם הזמן ושכל העניין הראשוני הוא זמני והם גודלים כך כך מהר ושצריך לקחת הכל בפורפורציה הנכונה ולא להישבר, לקבל כל עזרה אפשרית אשר מוצעת לנו מהמשפחה שלנו והכי חשוב לתת המון אהבה…אחרי חודש של נתינה מתחילים לקבל המון אהבה מהתינוק בחזרה.

  3. נעה גביש הגיב:

    כאב לי לקרוא…ובאמת מעניין איך דווקא העצב והכאב יכולים להוליך אותנו למקומות מדהימים שהרבה פעמים מרימים אותנו גבוה ומציאים מאיתנו משהו חדש ומיוחד

  4. נורית טל-טנא הגיב:

    תודה על התגובות המרגשות.
    היה לי חשוב לפרסם את החוויה שלי על מנת להקל על נשים נוסופות שחוות חויה דומה…ויש כל כך הרבה.

  5. סמדר לומניץ הגיב:

    כתיבה חזקה ונוגעת נורית יקרה. תערוכה חשובה מאוד.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אצלי הכל בסדר…

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

26 באוקטובר 20125 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

אצלי הכל בסדר…

כך שרה ג'וזי קץ בשירה, וגם אני אומרת שאצלי הכל בסדר, סביבה נחמדה …

אך האמת שפתאום לפתע עברתי הרבה שינויים, מעבר הדירה לעיר אחרת, הקטנה בגן חדש ומקום עבודתי שעזבתי אחרי 5 שנים.

ועכשיו שוב הכל חדש, מפצירה בי לא להישבר, לאסוף את כוחותיי יחד ולאחד אותם לאנרגיות חיוביות ומחשבות ורודות.

החלטתי שאני רוצה אפידורל- סיפור לידה

מאת : יעל אמא של אלעדי

20 באוקטובר 20105 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

בחודשים האחרונים של ההריון, כשהתחלתי לדבר על ללדת בלי אפידורל, כולם אמרו לי (וצדקו, כן?), את תלדי עם אפידורל. גם בעלי חשב כך. ולכן גם לא התייחס יותר מדי לכל הקדיחות שלי על לידה טבעית ופעילה, על תנועתיות, על מפל התערבויות וכו'. אבל משהו אחד כן נכנס לו לראש: אם לוקחים אפידורל, עדיף לקחת כמה שיותר מאוחר (בטווח שבו אפשר כמובן), ולא על ההתחלה.

אישה יולדת: מוּבלת, פסיבית, נחדרת- מסע אישי ללידה "טבעית" – חלק 9

מאת : לימור לוי אוסמי

16 בדצמבר 201018 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

אני מבינה את הרצון ללדת ללא משככי כאבים כגל פמיניסטי שהתחיל מתוך איזה רצון לבעוט ולהתנגד למדיקליזציה של הלידה, להחזיר את הכוח לאישה, להסתכל על האישה כאדם ולא כאובייקט, להתייחס אל הלידה כאל לידה ולא כאל תהליך של חדירה גברית פטריאכלית אל הגוף של האישה, שלא מרצונה האישי.

נשים שביקשו ללדת ללא משככי כאבים ,רצו קודם כל לאפשר לגופן ללדת כמו שהוא רוצה ומרגיש ורצו שהצוות הרפואי יתחיל להסתכל וגם להביט באישה, בגופה, בנפשה, ברצונותיה, בצרכיה, בנשמתה. נשים שרצו להפסיק להתייחס אל האישה כאל חפץ ואל גופה ככלי שרת בידי הצוות הרפואי.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם