לא חוזרת לעצמי

מאת : שירה דרוקר

6 בנובמבר 2011 | 8 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

חצי שנה אחרי הלידה, לאט ובהדרגה אני מבינה שכבר לא אהיה מי שהייתי. לא מבחוץ ולא מבפנים.

הגוף שלי החלים, כבר לא כואב, כבר יכולה להשתמש בחופשיות בשרירי הבטן שלי, היציבה השתפרה, המשקל חזר להראות מספרים שאני מכירה מפעם, אבל הכול מרגיש שונה.

"איזה יופי חזרת לעצמך" אני שומעת הרבה. לא ממש יודעת איך להגיב. להגיד תודה?…

אני מבינה שזאת אמורה להיות מחמאה, אבל קשה לי עם הביטוי הזה.

כאילו אישה בהריון היא לא עצמה, ואישה שיולדת היא לא עצמה, ואישה שהשתנתה לאחר הלידה היא לא עצמה?

וכאילו האישה משתנה רק באופן זמני, ובתום תקופה מסוימת יש ציפייה שהיא תשתנה בחזרה ותחזור להיות מי שהייתה לפני כל ההתרחשויות.

נשמע לי לא נכון להשתמש בביטוי הזה.

אז מה השתנה בי?

שארית הבטן שכבר לא אוכל להכניס, לא משנה כמה חזק אכווץ…

שרירי רצפת האגן, שאמנם מצבם אמור להשתפר, אבל אני בספק אם ישובו למצבם המקורי, ותוהה מה יהיה מצבם לאחר הריון נוסף?…

השיער הנושר בכמויות מטורפות, שבכל פעם נדמה לי שזהו, הפעם אצא מהמקלחת קירחת.

השדיים, שעדיין מלאים בחלב, אז למה הם נראים לי כל כך ריקים?… אם כבר עכשיו הם נראים כך, אני לא רוצה לדעת איך ייראו בהמשך… לעולם כבר לא יהיה לי מחשוף מלא כמו שהיה…

ספורות הפעמים מאז הלידה שבהן הרגשתי יפה או נקייה (ואני מתקלחת כמעט כל יום :)). שבהן היה בא לי להתאפר ולהתלבש.

אני רוצה לעשות סדר בארון. בחורף שעבר לבשתי בגדי היריון. בחורף שלפניו לבשתי בגדים שרבים מהם לא עולים עליי, או לא מתאימים סתם כי נראים לי של מישהי אחרת. מישהי שהייתי פעם.

עוברת לי בראש המחשבה – "האם כבר מיציתי?"

האם שבעתי מלהיות מי שהייתי ולא אהיה עוד? (האם לבשתי מספיק פעמים בחיים את השמלה הזאת? וגם אם היא עדיין עולה עליי – מותר לי ללבוש אותה עכשיו כשאני "אמא"?) חוששת שאולי לא היה לי מספיק, אולי עוד אתגעגע.

מביטה במראה ושואלת "מראה מראה שעל הקיר – יפה לי להיות אמא"?

ומבפנים, אני מרגישה כבדה יותר. כבר לא קלילה או ספונטנית.

לא אוהבת לצאת מהבית (ומשתגעת אחרי יום בלי לצאת). מעדיפה להישאר איפה שנוח. ללבוש מה שנוח. לא להתאמץ מדי.

הפכתי לפחדנית. כל הזמן מודאגת ממה יהיה.

לוקחת הכול כל כך ברצינות ובכובד ראש. לומדת יותר מדי על כל דבר. קוראת כל פיסת מידע בכפייתיות.

יש כמה אנשים שאמרו לי שמאז הלידה הם מפחדים ממני.

מרגישה שעמוס לי. רוצה להיות יותר קלילה.

אבל אני גם יותר שלמה. יש טעם גדול מאוד לחיים שלי. יש לי אהבה גדולה.

אני בריאה יותר. מודעת לגוף שלי יותר. אוכלת בריא.

יש לי (ובגדול) בשביל מה להתעורר בבוקר.

יש לי חלומות חדשים, כל יום בחיי הוא התרגשות גדולה. ואין ספק שזה כיף.

אני כבר לא מי שהייתי. לרע ולטוב.

ולא. למרות איך שזה אולי נראה, לא "חזרתי לעצמי". וכנראה שגם לא אחזור.

אני מרגישה שבכל יום, קצת ועוד קצת, שירה "הישנה" מתעטפת בשכבה נוספת של שירה "החדשה".

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

עוד אמהות כותבות:

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי/ אמא ל 3

לפני שנהייתי אמא/ שירלי יהלום כהן

אני מרגישה רחוקה מעצמי, מ'האני' שלי/ הכי אמיתית

להיות אמא: החיים לפני הלידה ואחריה/ קרן נחמיאס

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

8 תגובות ל- “לא חוזרת לעצמי”

  1. מאת יוליה:

    ואו. מקסים. כל כך מזדהה. אני לגמרי לא חזרתי לעצמי 17 חודשים אחרי הלידה. אני עכשיו יוליה חדשה, אחרת לגמרי מבפנים ומבחוץ כמו שכתבת, אבל האמת היא שאני מתגעגעת לעצמי הישנה ולא ממש אוהבת את החדשה. רק אוהבת כמובן את הילד המהמם הזה שיצא ממני וכל כך גאה בו אבל לא בעצמי.ואני מרגישה זקנה. למרות שעדיין לפעמים מחמיאים לי ואמרים שאני לא נראית בכלל בגילי

  2. מאת שומרת איסק:

    גם אני כבר לא מי שהייתי (לפני 18 שנה ),אבל אחרי כל לידה ולידה נהייתי הרבה הרבה הרבה יותר מהכל,ומגיע גם הזמן שרוצים להתלבש ולהתאפר ולצאת או לצאת ככה בלי להתאפר או להתלבש במיוחד , כל דבר בזמן המתאים,וכל אחת בקצב שלה. תהנו מכל שניה- הם גדלים נורא מהר:)

  3. מאת תמר איל:

    מקסים וכנה – תודה

  4. איזה יופי שאנחנו כל הזמן משתנים ומתחדשים, ממש כמו הטבע.

  5. מאת שני אביטל-יעקב:

    פוסט מקסים! אני אוהבת את הכנות שלך… בקשר לבגדים אני מזדהה ממש- דברים שלבשתי "לפני" פתאום מרגישים לי לא מתאימים לאמא… והגוף שהשתנה בטירוף… לא עליתי הרבה בהיריון ומה שעליתי ירד אבל התחלתי מאוד שמנה ועברתי קיסרי וכל שומני הבטן פשוט צנחו להם… אם פעם זה היה סקסי בעיני היום זה פשוט קורס ואני רק מחפשת דרכים להסתיר כמה שיותר… כאילו שבגדים יצליחו לכסות על חוסר השלמות שלי עם הגוף שלי… אין ספק שאני לא שני של פעם אבל את האמת- גם לא מתגעגעת! היום אני הרבה יותר רגועה, נינוחה, סבלנית. מעין אושר ושלווה פנימיים כאלה שהגיעו ביחד עם הנסיכה שלי. אני אוהבת את אמא שני ואני שלמה עם עצמי רוב הזמן… שני של פעם הייתה ילדה שלא עשתה הרבה אבל מיצתה לחלוטין. שני של היום עשתה דבר ענק! הבאתי את אופיר שלי לעולם והייתי גיבורה ואני מגדלת אותה באומץ. כמעט כל צעד ובחירה הם בשבילה, בשביל שלה יהיה טוב. אפילו היציאה ללימודים היא בעיקר בשבילה. אני רוצה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה בשבילה! טוב לי היום. רגוע לי ושקט לי. מצאתי את הייעוד שלי בחיים וכמו שאני תמיד אומרת לבעלי, כשתזכה בלוטו אני אעשה לנו קבוצת כדורגל…. 🙂 מהשנייה שאופיר יצאה לעולם הבנתי והאמנתי לכל הקלישאות הקיימות- "ילדים זה שמחה". כאילו 25 שנים הייתי רבע, ואז נישאתי לאהובי והפכתי לחצי ואז אופיר באה והפכתי לשלם. ממש פאזל מושלם של חיי. האופטימיות והאופוריה של אחרי הלידה לא עוזבות אותי.. גם שנה אחרי. אני עדיין שם. עדיין מאוהבת בנסיכה שלי ושותה באהבה כל רגע קטן איתה.תמשיכי לכתוב ולעורר השראה, זה מקסים!

  6. מאת נטע להנר:

    אני ממש לפני לידה ראשונה, שבוע 40, וממש לפני כמה ימים נחתה עלי התובנה שאין באמת "לחזור" למי שהייתי, שבמהות כבר השתניתי עמוקות, זה דווקא מעניין לצפות בזה…

  7. מאת נורית טל-טנא:

    כתבת מרגש.מזדהה.

    ראו את עבודת הוידאו הזו. המבטאת את הרגע העוצמתי שלאחריו דברים לעולם לא יהיו כפי שהיו. של הצמד דופראס.
    http://www.pechakuchatlv.com/index/%D7%93%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1-duprass/

  8. מאת כהן:

    וואו. כאילו הוצאת לי את המילים מהפה.
    לפעמים אני מסתכלת על הבת שלי. אני כל כך אוהבת אותה ומרגישה אשמה כל כך שאירוע כל כך משמח כמו לידה של האושר הגדול בחיי, כל כך ערער אותי מבחינה אישית.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

טיפולי פוריות: אמא, כואב לי כל הגוף, תני לי חיבוק גדול

מאת : רינה רונן

18 בינואר 201116 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אמא, כואב לי עכשיו בלב ובנשמה…

התחבקתי, נצמדתי חזק המון המון פעמים והבטן לא גדלה כמו שהסברת..

הרופא נותן לי כל פעם מחדש עוד בדיקה חופרנית, עוד זריקה שאין לי כבר מה לפחד ממנה, זו השגרה.

אמא, אני לא יודעת כבר מה זה אינטימיות..

אמא, כואבת לי הבטן ולא מרוב ממתקים..

הבטן כואבת לי ממחטים שמוחדרות לבטני וחומר שמוזרק לשביב תקווה נוסף

שאולי החודש הוא החודש שלי.

דיכאון אחרי לידה: כשהשמחה הופכת לעצב ??

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בנובמבר 201220 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, קוראות לשינוי

באסה, עוד יום עיון שמתייג את הדיכאון שאחרי לידה כמחלה, עוד יום עיון שההנחה המובלעת שלו היא שהתקופה של אחרי הלידה אמורה להתאפיין ב'שמחה' ועל כן העצב שמופיע בתקופה הזאת הוא פתולוגיה שצריך לפעול לתיקונו ומיגורו. האם זהו המשך לתפיסה חברתית הגורסת שאין מקום לעצב אחרי הלידה ?

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית

מאת : לימור לוי אוסמי

23 ביולי 20138 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית וזה לא בא לי טוב בכלל.

מבינה שזה שלב הכרחי הלא לתת מעצמי, כדי להגיע לאיזון, אבל זה רק במודעות שיש הבנה שזה שלב ותיכף יתאזן. בלב זה לא כיף בכלל.

אני מבינה, עדין לא לגמרי מרגישה, שאחרי שלוש שנים של נתינה ללא תמורה כספית, זה כבר לא מתאים לי יותר ולא עושה לי טוב. מבינה שזהו, כבר אי אפשר להמשיך ככה יותר, כי אחרת זה פשוט לא יוכל להימשך וחבל. זה יהיה ממש חבל.

ובינתיים, אחרי נתינה קיצונית, אני בסוג של קמצנות קיצונית. מחשבת כמה זה עולה לי (נפשית), מה זה גובה ממני (משפחתית), האם בא לי ומה התחשיב של זה.

ממש לא קל לי במקום הזה. קשה לי מאוד.