דכאון לאחר לידה

מאת : ליבי דביר

8 ביוני 2015 | 21 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, עמוד הבית, שיתופים אישיים

 

יש משפט האומר כי: "אלוקים אינו מעמיד אותנו במבחנים אשר אין ביכולתנו לעמוד בהם".

לרוב זה משפט נכון, אך לא במקרים מסוימים.

 

המקרה שאני מכירה מתחיל באשה חביבה ומלאת חיים אשר הכירה גבר, התחתנו ונולד להם ילד,

כמו רוב הזוגות. היא הרגישה לאט לאט איך הדיכאון משתלט עליה ופנתה לעזרה. בעזרת טיפול

תרופתי ופסיכיאטרי השתקמה ונשארה חזקה ונהדרת.

לאחר מספר שנים החליטו להביא עוד ילד לעולם וברוב הדרה נולדה גם נסיכה, תינוקת מתוקה עם חיוך של אימה.

עד פה הכול טוב …ככה לפחות היא הראתה…

האור שנבע מהחיוך שלה החל להתכסות בחושך, הרבה חושך.

 

היא לא מצאה את מקומה בבית, הרגישה שהיא מטפלת בילדים על אוטומט, הרגישה לא מחוברת לחיים ולילדה  והרגישה כלואה מלשבת בבית ולעשות את מטלות הבית ולבלות עם הילדים. הרי זוהי אישה שכל חייה וכל הריונה הייתה פעילה ביותר, עבודה במשרה מלאה, התעמלות על בסיס קבוע, פעילויות עם הילדים ועוד.

כולם סביבה הבינו וידעו כי משהו אינו כשורה וכל יום מישהו אחר היה צריך ללוות אותה, להשגיח שלא תעשה דבר לעצמה, שלא תעשה דבר לילדיה. כל יום שיחות עם הסביבה, שיחות בתכיפות גבוהה עם פסיכולוג, טיפול תרופתי משתנה, טיפול הוליסטי, שמירה על סדר יום מאורגן ומציאת תחומי עניין חדשים וכמובן שמירה על הישנים.

זה נשמע שזה היה תהליך שנמשך הרבה זמן… האמת שלא… נמשך שלושה חודשים, רק שלושה חודשים עד שהחליטה ברגע של חולשה או של אומץ, תלוי איך תקראו לזה לשים אקדח ברקה ולירות. פשוט לירות. האקדח הזה הרג כל סיכוי לתקווה.

היא הייתה אישה מצחיקה, מאלו שתמיד חייכו חיוך ענק ועשו פרצופים בתמונות, מאלו שמשחקות עם הילדים, אישה ששומרת על מקומה ועל צרכיה למרות הדעה הסביבתית אשר אמרה 'לא!'

היא הייתה בת אוהבת, רעיה נאמנה, אמא נפלאה, אדם חכם ומאמין בנתינה והיא הייתה חברה טובה – היא הייתה החברה הכי טובה שלי.

 

זה קרה לפני 3 חודשים בסך הכול ונדמה שעברו שנים בהרגשה, אך הגעגוע והחוסר רק מתחזק, בכל מקום אני רואה פניה וחושבת :"הרי דיברתי איתה פעמיים באותו יום ,למה לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה?  שאני שמחה שהיא חברה שלי ושתחכה, פשוט שתחכה עוד קצת ואולי יבצבץ האור מתוך החושך?" בהגיון אני יודעת כי זאת בחירה של אדם ושהיא באמת ניסתה לחיות שוב וללמוד ולצאת מהמצב אך אי אפשר להימנע מהמחשבה 'מה אם…?'

אולי בגלל הריוני הנוכחי, אולי בגלל הדיכאון לאחר לידה שאני עברתי לפני מס' שנים ואולי בגלל שקשה לי להתחבר לאנשים והיא נכנסה לי ללב, אז הכול כ"כ קשה.

אולי אני פשוט מפחדת.

מפחדת שהפעם, בלידה הקרובה, לא אחזיק מעמד ואבחר בדרך שלה גם.

הרי זה לא כ"כ רחוק, אני מרגישה כך לפעמים גם עכשיו ואני עוד בעלת ניסיון ולימודים בתחום של אימהות ותינוקות וזה מה שהציל אותי פעם קודמת.

אז החלטתי ויזמתי עם עוד 2 שותפות סדנא לנשים לאחר לידה בעידוד ותמיכה של המתנ"ס השכונתי וזה לגמרי עושה טוב לראות נשים נהנות ושיש להן פעם בשבוע שעתיים שמוקדשות להן כי אולי הפעם נצליח להציל נפש אחרת.

אז כל זה מוקדש לה-החברה שלי .

הלוואי והיא הייתה פה לראות ולחוש הכול…

הלוואי…

 

 

ליבי דביר -דולה פוסט פארטום ומנחת עיסוי תינוקות -0506474357  ליבי דביר

יש אתר בפייס  לפרויקט "זמן אמא  בפתח תקווה

 

 

לפוסטים נוספים על דיכאון אחרי לידה

 

 

תמונה ראשית:  GaborfromHungary

21 תגובות ל- “דכאון לאחר לידה”

  1. קשת הגיב:

    תודה לך, ליבי, שאת מדברת מהלב על נושא שהרבה מעדיפות ומעדיפים להסתיר ולסבול לבד. כל כך חשוב להוציא לאור את הכאב הזה, כדי שעוד נשים ואנשים ידעו – אתן לא לבד.

  2. עינב הגיב:

    מרגש וכואב כל כך.
    ישר כח.

  3. טליה הגיב:

    הייתי שם גם. בכל פגישה עם הפסיכיאטר הוא ניסה לעודד אותי להחזיק מעמד ולא להתייאש. לא לקפוץ. לא לקחת כדורים. ימים שלמים חושבת אם לקחת רק את עצמי או גם אותה. שלא תישאר לבד בעולם הנורא הזה.
    החיים כלכך משתנים ואנחנו לא מכירים אותם אחר כך. לא מכירים את עצמנו. מרגישים בכלא, שבנינו לעצמנו במו ידינו. רוצים להפסיק לחיות.
    התחלתי לחיות על אוטומט ולשים את הנפש שלי בצד. כדי לא לגרום לנזק לסביבה שלי. זה קשה לחיות ככה וגם אני מפחדת מהעתיד ומלידה נוספת.

    • טליה, תודה רבה על השיתוף.
      מזמינה אותך בחום לכתוב את הסיפור שלך ומה נמצא שם היום.
      אני מרגישה שזה מרפא עבורי, עבור האחרות, עבור החברה ומאמינה שגם עבורך.
      לימור, יוצרת האתר.

      אגב, למה הפסיכיאטר עודד שלא לקחת כדורים? אני יודעת שבדרך כלל הם מעודדים לקחת.
      וגם אשמח לשמוע למה הכוונה ב'לשים את הנפש שלי בצד'.

      • דורית בימקה הגיב:

        הכוונה לא לבלוע כדורים כדי להתאבד. לא כדורים לטיפול

      • טליה הגיב:

        היי לימור,
        תודה על ההזמנה. זה ייקח קצת זמן אבל אולי אגיע לזה. "לשים את הנפש שלי בצד" אומר, לא לתת לרצונות של הנפש שלי לנהל את סדר היום, כי הנפש היתה במקום שבור שרק רוצה לשים סוף לסבל. אז השתקתי את הרצון הזה, וחייתי ליד החיים. "מושכת", מה שנקרא. קמה, מתפקדת על אוטומט, כמו חברתנו ז"ל, וממשיכה לתפקד על אוטומט, למרות שמרגישה שאין תקוה ודבר לא ישתנה.

        ימים קשים. לשמחתי, הם מאחורי, אבל כאב נפשי כזה יכול לחזור לדאבוני. צריך הרבה כוחות. וליווי צמוד.

        לגבי הסיפור שפורסם אני תוהה איך הגיע אקדח לידיה. במיוחד שהסביבה ידעה שהיא בדיכאון עמוק.

  4. קרין דדון הגיב:

    ליבי יקרתי
    כתבת יפה ומרגש
    מי יתן והסיפור יציל נפש בודדה וחשוכה
    את חברתך לצערי לא הצלחנו לעצור ;(
    אוהבת אותה ומתגעגעת אליה ולחיוך הכובש והממיס שלה

  5. ליהי הגיב:

    היי
    אני אמא ל 2 נסיכות מהממות תודה לקב"ה.
    לידה ראשונה הייתי הכי מאושרת בעולם זרחתי והאימהות עשתה לי טוב. חצי שנה אחרי ניכנסתי אם הבת השניה וכל ההריון פרחתי
    ואז אחרי הלידה חודש אחרי הרגשתי שאני פשוט לבד לבד בעלי חזר מהעבודה בשעות מטורפות ואם לא אמא שלי הייתי מתמוטטת היום בדיעבד יודעת שחויתי את זה אבל מסתכלת על ההווה ופשוט מאושרת שיש לי אותן.

  6. ענבל הגיב:

    ליבי היקרה!
    זו אני,ענבל, אחותה של החברה הכי טובה שלך ששמה קץ לחייה..
    ריגשת אותי מאוד במילים שבחרת לתאר אותה. מילים מדוייקות וכואבות.
    אחות שלי יקרה, מלאת שמחת חיים ועשייה, חייכנית אמיתית שכל כך אהבה ילדים והילדים אותה בחזרה. תמיד בחרה לשבת עם הבנות שלי על הרצפה ולשחק איתן בשלל משחקי קופסא, תמיד דגדגה והעניקה להן חום ואהבה.
    איך השתנית לנו פתאום, באופן חד ומהיר כל כך.
    איך לא הצלחנו לעודד, לחזק.
    איך כל מה שאמרנו ועשינו לא עזר לך כדי להבין שהחיים יקרים ויפים כל כך ושניתן יחד להתגבר על הקושי והחרדות הטבעיים כל כך עבור כל אמא לאחר לידה.

    ליבי יקרה! אני מאמינה בך ובכוחות הפנימיים שלך לשמור על נפשך ולעזור לאחרות להתמודד עם הקשיים לאחר הלידה ולהצליח גם ליהנות מהמצב החדש.

    שיהיה הריון קל ומוצלח ו מ א ו ש ר !!
    מגיע לך!!!

    ענבל

    • תודה ענבל,
      במידה ותרצי, האתר פתוח לכתיבה גם עבורך.
      לימור, יוצרת האתר.

    • ליבי הגיב:

      ענבל היקרה ,המון תודה לך על התמיכה והפרגון .אתן חזקות כ״כ ומעוררות השראה ומי ייתן שהיא תהיה האחרונה ונדע מעכשו רק שמחות ואושר .חסרונה של אחותך מורגש כל יום ויום במיוחד עכשו עבורי .נשיקות וחיבוקים :)))

  7. יפעת סעת הגיב:

    עברתי את זה פעמיים, בגל ענקי לאחר לידה ראשונה ובגל קטן יותר לקראת סוף הריון שני ולאחריו, זו הרגשה נוראית, בפעם הראשונה הרגשתי עצמי בתוך בועה, מנותקת וביקשתי את המוות, המשפחה עזרה לי וגם המקום הניפלא שנקרא:אשפוז יום פסיכיאטרי בלוד, שם יש מעקב צמוד של פסיכיאטר באופן יומיומי, טיפולים פסיכותראפיים וטיפולים שונים-טיפול בתנועה, באומנות, שיחות קבוצתיות וכדומה, מאוד עזר

  8. תמר קלר הגיב:

    ליבי יקרה,

    מכאיב לקרוא, כאב להיות שם , כאב לחוות,
    תהליך הצמיחה היה חשוב מעין כמוהו והיציאה מזה הבור -כפליים.
    מה שעושים אחרי חוויה כזו הוא ענין משמעותי גם כן,
    את עושה המון ועל כך תבורכי ,
    מקווה שהשיתוף כאן ועשייתך בקהילה יהיו נחמתך על האובדן הגדול.
    קחי את הזכרונות הטובים תני להם ללוות אותך עבור אחרות.
    ותני לשמך -ליבי – שגם הוא מלא משמעות -להיות הסמן בדרך העבודה.

  9. שגית ברמי הגיב:

    ליבי,זה כל כך עצוב. קראתי את הסיפור מעיניו של בעלה,ועכשיו קראתי אותו דרכך וזה שבר לי עוד חתיכה בלב. מה אגיד ומה אדבר? אנחנו חייבות אבל חייבות לעשות מעשה . משהו שיעיר את מי שצריך להעיר. ולהגיד לכל הנשים שמתביישות בדיכאון,שלא יודעות מה לעשות עם עצמן,שמרגישות שאף אחת או אחד לא ממש מבין אותן שאנחנו שם בשבילן. שאנחנו יודעות כי היינו שם ופה אני פונה לכל אחת שרוצה אוזן קשבת תפנו אליי. אני פה. ליבי אני אתך..אם תרצי שאבוא ואספר ואעזור לך להעצים את המודעות לנושא.

  10. בת אל הגיב:

    אני בדיכאון , מחשבות רעות רצות כל הזמן על אובדן על שאני כלום , ולא השגתי שום דבר בחיים שלי
    לא קריירה לא רשיון מרגישה חסרת יכולת , שאין לי בטחון עצמי
    תמיד היה לי בטחון , לא מצליחה לנהל תחיים שלי נהייתי אדישה לחיים קשה לי לעשות דברים שהייתי עושה כמו
    לשתוף כלים לקפל כביסה
    פשוט אין לי כוח לא מוצאת כוחות אני שנה אחרי הלידה , הייתי בדכאון אחרי לידה חודשיים וחצי אחרי
    היה לי עזרה מאמא שלי אבל היא הייתה לא נעימה איתי , אני ובעלי גרנו אצל הורי ותמיד היה לי ריבים עם אמא שלי
    היא הייתה קשוחה איתי לא יכולתי להיות שם , היום אני משכירה דירה עם בעלי אבל חוסר תעסוקה (עבודה) גורם לי לדכאון אמיתי ,

    • היי בת אל, תודה שכתבת.
      נשמע שאת מודעות למצב שלך,
      לקושי שלך ובין השורות אני יכולה להרגיש גם את הצורך שלך להרגיש אחרת.
      דיכאון, ייאוש, תסכול, חוסר תעסוקה הם דברים מאוד לא פשוטים להתמודד איתם לבד וממליצה לך בחום לפנות גם לאשת מקצוע או קבוצת תמיכה.
      דרך תמיכה תוכלי לאט לאט למצוא את התקווה, להחזיר את הלב והשמחה הביתה ולנהל חיים שהיית רוצה לחיות אותם.
      זה אולי נשמע כרגע רחוק ובלתי אפשרי, אבל זה אפשרי באמצעות סביבה תומכת ואוהבת טיפולית.
      יש את מיזם 'אמא יקרה', אם את מכירה, זה הלינק- https://www.facebook.com/imayekaraPostpartumWomen/?fref=ts
      שם תוכלי להיפגש או לשוחח בקבוצת הפייסבוק עם נשים במצב דומה לשלך
      https://www.facebook.com/groups/330678400425509/?fref=ts. זה הלינק לקבוצה-
      אם את מרגישה שיש לך מחשבות אובדניות, זה יכול להיות עבורך איתות משמעותי שאת זקוקה לעזרה טיפולית, אל תחכי עם זה.
      את יכולה להתקשר עוד היום אל ארגון ער"ן שיוכלו להעניק לך אוזן קשבת ללא תשלום ויפנו אותך לגורמים המתאימים
      לינק לער"ן- http://www.eran.org.il/
      אל תישארי עם זה לבד, כי הלבד רק מגדיל את הקושי והופך אותי לקשה עוד יותר להתמודדות.
      שתפי את מה שאת מרגישה עם נשות מקצוע תומכות ומקצועיות.
      שלך,
      לימור

    • ליבי דביר הגיב:

      הי בת אל ,תודה רבה על השיתוף שלך 🌸מדברייך עולה עוצמה ענקית כי לקרוא לעזרה ,לומר אני בדיכאון וקשה לי ואין לי חשק זה הצעד הענק,זה האומץ ואת כבר בדרך להחלמה כי אני יכולה לומר לך כי זה נורמלי וזה בהחלט עובר אם מטפלים בזמן .אני כתבתי הפוסט הזה על חברתי ז״ל אך זהו מקרה קיצוני וממך אני מרגישה את הרצון לשינוי,להקלה ,לנשימה 🙏🏽🙏🏽🌺כפי שלימור רשמה יש לאן לפנות -חוה בצל השומר וארגון ניצה ומטפלות ודוחות לאחר לידה כמוני ואם את צריכה לשוחח אני פה עבורך 🤗💚🌸יש לך עוד המון המון מה לתת למשפחתך ולעולם ולאט לאוט את תמצאי את ייעודך ומה שאת טובה בו💚🤗יש יעוץ תעסוקתי ללא עלות גם במשרד התעסוקה או במחלקות לעבודה סוציאלית קהילתית ואולי זה יתן לך כיוון.חישבי מהי המתנה שלי?מה אני יודעת ואוהבת לעשות ?
      אל תוותרי כי לעיתים זה בא בשלבים ועוד שנה את תמצאי עצמך עושה מספר דברים במקביל!!!!
      זה אפשרי ואני מחזקת אותך באומץ שלך וברצון שלך לשינוי .אנא פני לשיחות ולטיפול כי אלו הם חייך והם שווים שיחיו אותם 💗💞
      מחבקת ואוהבת 💙🌷ליבי

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה

מאת : יפעת הרץ

17 בינואר 20133 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אתמול נפגשתי שוב עם הסטטיסטיקה. ככה, מחוץ לאוניברסיטה, היא חיכתה לי בפינה.

רופא מקסים, מרפאה נעימה, חדר חשוך, כיסא נח, רגלים מפושקות ועובר ( שאני חושבת שהוא עוברית) מתנועע בשמחה על המסך הגדול מולי. מודדים את אורכה, מודדים את עובי הנוזל בעורפה ומופיע שם מספר שלכמה רגעים לא אומר לי כלום ( על אף הסבר מפורט לו זכיתי בדיוק שתי דקות קודם לכן).

'שקיפות בינונית' אומר הרופא ואני שואלת 'מה זאת אומרת בינונית' ( אצלי שום דבר לא בינוני אדון!), והוא משיב, השקיפות לא תקינה, מסיים בעדינות חן ורגישות את הבדיקה ועובר איתי למשרד, שם ההיא של המספרים מהתיכון לא מפסיקה לדבר. ומאז, בשלושים השעות האחרונות, להוציא חמש שעות שינה טרופה, כל עולמי מתמלא במספרים ובשנאתי משכבר הימים- גב' סטטיסטיקה. אחוזונים, פילוחים, סיכויים, סיכונים, התפלגויות… שכל-כולללללם מספרים של אי ודאות מדודה היטב.

פרויקט קהילתי חברתי המאפשר תמיכה בתהליך המעבר להורות, לאימהות: "אם לדרך, לצידך, ובשבילך".

מאת : פז רענן

26 בפברואר 20134 תגובות

מתוך אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו

מטרת הפרויקט לתמוך בנשים שזקוקות לכך, באמצעות מתנדבות, אימהות בעצמן (בטווח גלאי 30-70), שעברו הכשרה לנושא ורוצות ללוות יולדות, אימהות בראשית המסע. הפרויקט באמצעות המתנדבות נותן לאימהות תחושת אחווה קהילתית, תמיכה וסיוע בהתמודדות עם התפקיד החדש-, מחזק אותן ונותן כלים וביטחון במילוי תפקידן במערך המשפחתי.

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.