בלוג 'נשים מדברות אמהות'

ביום שני, שבוע 9 בערך, אני מתייצבת נרגשת לבדיקה ראשונה אצל הגניקולוגית. די מהר היא מודיעה לי בלקוניות שאין דופק והעובר הפסיק להתפתח לפני שבוע וחצי. פתאום יש ואקום נוראי עד כאב בדיוק במקום ההוא בגוף שבו נשאבו אליו חיי כשנודע לי על הסרטן של אמא. היא שואלת אותי אם הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, "כי אני מגיבה מוזר",

ההחלטה הנכונה עבורי היא קיסרי, אבל, הוא יתנהל אחרת!

בחיפוש אחר ניתוח "אחר", הבנתי שבעולם ישנה גישה של ניתוחים בגישה טבעית, אחרי חיפוש כיצד זה נעשה בארץ- הגעתי לאישה מיוחדת בשם מליסה בר אילן, שהסכימה לשתף אותי בחוויה האישית שלה והפנתה אותי למקורות נוספים שאוכל לקרוא ולקבל מידע נוסף.

ערב ההמלטה היא דרשה (וגם קיבלה) הרבה תשומת לב, התרפקה והתחככה עלינו, יללה ובדיעבד התרגשה (?), ציפתה, מילאה מצברים והפיגה חששות, הרבה מגע היה שם…הרבה שיחה.

למחרת הופיעה בדלת (היא בחרה להמליט בארגז הקומפוסט בגינה) בלי הבטן, מרוטה, רעבה וסהרורית. קיבלנו אותה בהתלהבות ואני כמעט בכיתי ונשאתי נאום חגיגי והרעפתי תשבוחות אמהיות על ראשה השעיר. היא היתה עסוקה בלחדש כוחות..

ומאז אני עוקבת אחריה, יומיום, בהתפעלות ולומדת ממנה איך צריך להראות פוסט פרטום בריא