איזה כיף שהגעת הביתה, את מוזמנת לחלוץ נעליים, להכין משקה חם ולשוטט בין המילים:
יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.
כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.
נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.
תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.
הדיכאון יאובחן ויטופל, האישה תקבל כותרת, שם לאחוז בו עבור אותה תחושה נוראית עימה היא מסתובבת. הפסיכוזה על אחת כמה וכמה, זועקת עד כי אי אפשר להתעלם.
וחווית הדכדוך? וחווית העצבות שאולי תימשך מעבר לשבועיים? שקופה.
ב 3 הקילומטר הבאים אני כבר מסוממת לגמרי, מפוצצת אנדורפינים, מרגישה את הגוף במין ריחוף נעים כאילו נע מעצמו. חלק בי מודע לדרך שכבר עברתי וחלק בי מודע לדרך שעוד נותרה לי. אי אפשר לחזור אחורה, את הריצה הזאת אני כבר לא אפסיק. הידיעה שבכל רגע אני יכולה לדעת כמה עברתי וכמה נותר לי לעיתים מעודדת ולעיתים מבאסת…
נזכרת בפניהן המאוכזבות עד דמעות של נשים לאחר המשפט : "את בפתיחה של… " נתון שיספר על מה שעברה עד כה אבל לא יאמר דבר על מה שצפוי… תוהה אם אפשר היה שלא לבדוק בכלל פתיחה בלידות, איך זה היה משפיע על המצב הרגשי של היולדת…
מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת. אני מ ת ה !!
בעודי גוססת לי בריצה, חלפו אל מול עיניי הנשים שליוויתי… כשאני שומעת אותן אומרות משפטים דומים אני מבינה שהן עוד רגע רואות את תינוקן.
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
לתכנים נוספים, אפשר להיכנס לפייסבוק וליוטיוב.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.